עש"מ 5550/98

תקציר

המערער הורשע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בהתנהגות בלתי הולמת, שכללה צעקות, קללות ושימוש בהשמצות כלפי עמיתים לעבודה וממונים, וכן הזנחת כלים ונהלים. כתוצאה מכך, הורה בית הדין על פיטוריו המיידיים מתפקידו, אך לא פסל אותו מעבודה עתידית בשירות המדינה ולא פגע בזכויות הפרישה שלו. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית הדין, וקבע כי עדות שמיעה קבילה בהליכים משמעתיים וכי סטנדרט ההוכחה אינו צריך להתאים לזה של תיקים פליליים, תוך שימת דגש על התכליות המובהקות של הדין המשמעתי והפלילי. עוד הדגיש בית הדין כי היסוד הנפשי בעבירות משמעת שונה מעבירות פליליות, ומצביע על כך שמודעות להתנהגות בלתי הולמת מספיקה להרשעה. במקרה דנן, התנהגותו של המערער, לרבות מעשים אלימים ובלתי הולמים, נחשבה אובייקטיבית כנופלת מהסטנדרטים המצופים מעובד ציבור, ובכך מהווה עבירת משמעת. למרות שהמערער טען כי מעשיו נועדו לעשות מעשי קונדס, דחה בית הדין הגנה זו, וחזר והדגיש כי התנהלות במקום עבודה צריכה לעלות בקנה אחד עם נורמות השירות הציבורי ולא עם הומור אישי. בהתחשב בהתנהגותו הפסולה החוזרת ונשנית ובחוסר השיפור לאחר אזהרות והעברות בתוך הארגון, עונש הפיטורים נמצא ראוי. בית הדין נמנע בדרך כלל מלבטל עונשי משמעת אלא אם הם מופרזים, ובמקרה זה העונש היה מידתי. עם זאת, בית הדין נתן למערערת שהות להיערך לפיטורין, ועיכב את האכיפה עד ליום 1.2.99. פסק הדין שם דגש על שמירה על התנהגות מקצועית והקפדה פרוצדורלית כמרכיבי יסוד בתפקידים בשירות הציבורי.