בש"א 990/02

תקציר

עניינה של המחלוקת הוא בחובתה של העותרת לשלם ארנונה למשיב בגין השימוש בשטח מסוים שבתחום שיפוטו של המשיב. המשיבים טענו כי הם פטורים ממסים אלה על בסיס הקלות מתקופת המנדט, אך טענה זו נדחתה על ידי השופט ביין שקבע כי הם חייבים במס משנת 1997 ואילך. העותר ערער על פסק דין זה לבית המשפט העליון ובמקביל ביקש עיכוב ביצוע, אותו העניק השופט ביין בתנאי שיספקו ערבויות מסוימות. עם זאת, המשיב המשיך בהליכי הגבייה המנהליים, מה שהוביל את העותר להגיש ערר נוסף למנהל הארנונה של המשיב. ערעור זה נותר בלתי פתור. לאחר מכן פנה העותר לבית המשפט על מנת שימנע מהמשיב לנקוט בפעולות גבייה מנהליות כלשהן עד לסיום כל המחלוקות המשפטיות. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם לעכב עוד יותר את הליכי הגבייה, עד לתוצאות הערעור לבית המשפט העליון והערעור בארנונה שלא הוכרע. השופט הגיע למסקנה כי נוכח הערעורים התלויים ועומדים, לא יהיה זה צודק לאפשר למשיב להמשיך בפעולות אכיפה מנהליות. בפרט, השופט הצביע על צו של שר האוצר משנת 2002, המונע פעולות גבייה כאלה עבור ארנונה כללית כל עוד הערעורים מתנהלים. בעוד הכרזה זו חלה אך ורק על פקודת המסים (גבייה), השופט פירש אותה כמשקפת כוונה חקיקתית רחבה יותר להגן על זכויות הנישומים ולמנוע התנכלות מינהלית. לפיכך פסק השופט לטובת העותר, והורה למשיב להפסיק את מאמצי הגבייה המנהליים, בכפוף לכך שהעותר יעמיד ערבויות בשווי 5 מיליון ש"ח בתוך 30 יום. ערבויות אלה נועדו להבטיח את תשלום הארנונה והעלויות הנלוות בסופו של דבר, אם העותר יפסיד בערעוריו. השופט הדגיש כי החלטה זו חלה באופן ספציפי על המקרה הנוכחי ונסיבותיו הייחודיות. הדיון בעתירה העיקרית יתחדש לאחר סיום הערעורים.