ע"פ 8470/19

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט כתבי טענות, נספחים וטיעונים, ובסופו של דבר החליט לדחות את ערעורו של המשיב על הכרעת הדין תוך קבלת ערעורו של המערער על גזר הדין. במקביל נדחתה בקשתו של המשיב להביא ראיות חדשות, המבקשות להטיל ספק בקשר הסיבתי בין החבלות שנגרמו להם לבין מותו של המנוח. החלטה זו נשענה על כללים קבועים המחייבים את הצגת כל הראיות במשפט, למעט חריגים שרק לעתים רחוקות ניתנו אלא אם כן מתקיימים קריטריונים מסוימים, לרבות חוסר היכולת להשיג ראיות מוקדם יותר והשפעתן הפוטנציאלית על התוצאה. במקרה זה, הראיות החדשות לא הצליחו לערער במידה מספקת על ממצאיו של בית משפט קמא, אשר נתמכו בעדויות מומחים הקושרות את המוות לפציעות שנגרמו על ידי המשיב. בהתייחסו לערעורו של המשיב הדגיש בית המשפט כי אין להפריע לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ולקביעות המהימנות בהיעדר טעות ברורה. בית המשפט לא מצא בסיס להתערבות כזו, שכן בית המשפט כבר בחן את סוגיית הקשר הסיבתי לשביעות רצון והסתמך על ראיות משמעותיות, לרבות עדויות מומחים המצביעות על כך שהמוות נגרם כתוצאה מפציעות שנגרמו למשיב. חרף טענות המשיב להגנה עצמית וחוסר מודעות, בית משפט קמא דחה טענות אלה כחסרות בסיס, וקבע כי תקיפת המשיב את המנוח הייתה מכוונת ולא מתגוננת. ערכאת הערעור הסכימה לכך, והדגישה כי מעשיו של המשיב מעידים על זלזול מופקר בחיים. בהתייחסו לגזר הדין, בית המשפט לערעורים מצא את העונש הראשוני קל מדי בהתחשב בחומרת העבירה והחמיר אותו מ-5.5 ל-7 שנים, תוך הדגשת הצורך שהעונש ישקף את האשמה והנזק שנגרם. ככלל, אישר בית המשפט החמרת העונש, תוך הדגשת הצורך בשמירה על קדושת החיים באמצעות ענישה הולמת, ובכך דחה את ערעורו של המשיב על הכרעת הדין והטיל עונש הולם יותר.