ע"פ 43380-11-10

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למקרה של שחרור מותנה ולאחר מכן הפרה של אמצעי הגנה שהורה בית המשפט. על פי כתב האישום, למערער, שהיה גרוש וחלק ילד עם המתלוננת, הוצא נגדו באפריל 2010 צו הגנה, האוסר עליו להתקרב לדירת המתלוננת. בחודש יולי 2010 הובא המערער לבית המשפט בגין הפרה לכאורה של צו זה ואיומים על המתלוננת. השופט ג' נאסר קבע כי אין די ראיות למודעותו של המערער לצו ההגנה ושחרר אותו בתנאים מסוימים, לרבות איסור יצירת קשר עם המתלונן למשך 14 יום. עם זאת, המערער הפר צו זה יומיים לאחר מכן בכך שהגיע לביתו של המתלונן ויצר הפרעה. המאבק המשפטי הממושך שהתנהל לאחר מכן נסב סביב תוקפו של צו השחרור של השופט נאצר והאם הוא הוצא בסמכות מתאימה. סנגורו של המערער טען, כי הצו בטל מעיקרו בשל היעדר יסוד סביר לחשד לעבירה כלשהי, ולפיכך גם תוצאותיו של צו זה, לרבות התנאים, בטלות. מנגד, טענה הפרקליטות כי הצו תקף עד לביטולו הרשמי ומעשיו של המערער מהווים הפרה. פסק דינו של בית משפט קמא הכיר בהודאת המערער בעובדות, אך דחה את ההגנה המבוססת על מניע, וקבע כי היא אינה רלוונטית להכרעת הדין באשמה, מה גם שהיא לא הוכחה בראיות. יתר על כן, בית המשפט אישר את תוקפו של הצו של השופט נאצר והדגיש כי הוא הוצא בסמכות, וכל טעות בשיקול הדעת אינה שוללת עובדה זו. צו השחרור על תנאי, קבע בית המשפט, אינו אולטרה ווירס, ודוקטרינת הבטלות היחסית חלה במקרה זה. בית משפט קמא הדגיש גם את התעלמותו הבוטה של המערער מהחוק ומהצו עצמו, שאותו היה מחויב למלא עד לביטולו הרשמי. לפיכך נגזרו על המערער עשרה חודשי מאסר בפועל, ושלוש שנות מאסר על תנאי, החלטה שהתקבלה גם בערעור. הערעור, שהתייחס הן להיבטים המשפטיים והן לגזר הדין, נדחה. ערכאת הערעור הסכימה עם פרשנותו של בית משפט קמא לדוקטרינת הבטלות היחסית והדגישה כי הצו ניתן בסמכות. באשר לעונש, בית המשפט מצא אותו מידתי בהתחשב בעברו הפלילי העשיר של המערער, הכולל 22 הרשעות ב-31 תיקי רכוש, סמים ואלימות. פסק הדין הסופי אישר, אפוא, את החלטת בית המשפט קמא, תוך שהוא דוחה את שני חלקי הערעור ומותיר על כנו את הכרעת הדין וגזר הדין בגין הפרת צו בית המשפט.