רע"א 5087/10

תקציר

בתיק הנדון, הסוגיה המרכזית נוגעת לפרשנות דיני ההתיישנות הנוגעים לתביעה הקשורה לאדם שנפטר ונפטר מסרטן הלבלב. על פי החוק הישראלי, ובפרט חוק ההתיישנות ופקודת הנזיקין, תביעות שאינן מקרקעין מתיישנות בדרך כלל לאחר שבע שנים, אלא אם כן חלים חריגים ספציפיים, כגון "כלל הגילוי המאוחר". כלל זה קובע כי אם עובדות מהותיות של עילת התביעה אינן ידועות לתובע מסיבות שאינן תלויות בו, תקופת ההתיישנות מתחילה רק כאשר עובדות אלה מתגלות. התובעים טענו כי לא היו מודעים לקשר בין תנאי העבודה במוסך בו הייתה חשיפה לאסבסט לבין מחלת הסרטן של המנוח עד למועד מאוחר הרבה יותר, תוך הסתמכות על כתבה שקראו בשנת 2001 שהעלתה את חשדם בקשר זה. לטענתם, עובדות חדשות אלה צריכות להשעות את תקופת ההתיישנות. ההגנה טענה כי היה ידוע לציבור די מידע על סכנות האסבסט במהלך חייו של המנוח כדי לפתוח בחקירה במועד בדבר הקשר הסיבתי האפשרי בין עבודתו למחלתו. בית המשפט בחן האם משפחתו של התובע פעלה ב"זהירות סבירה" בחקירת קשרים אלה, ובסופו של דבר קבע כי הם לא עשו כן, וכתוצאה מכך למעשה התיישנה התביעה. השופטים הדגישו כי האחריות העיקרית מוטלת על כך שלא ביררו כראוי את הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין ההשפעה הבריאותית במועד. הם גם הגיעו למסקנה כי פסקי הדין המאוחרים יותר במקרים דומים, כמו פרשת קרישוב הנזכרת, אינם מהווים עובדה חדשה שיש בה כדי להשיב לתובעים את זכות התביעה. לפיכך, הכריע בית המשפט לטובת הנתבעים, בקובעו כי הן התביעות מטעם עזבון המנוח והן בשם התלויים הן בזמן, תוך הדגשת הצורך לשמור על ודאות משפטית ולמנוע פתיחת עניינים מיושנים על בסיס פרשנויות משפטיות מתפתחות.