תמ"ש 51923/99

תקציר

פסק דין זה עוסק באופן חישוב תשלומי הפנסיה המגיעים לנתבע עם פרישתו של תובע משירות קבע בצה"ל, וכן אילו רכיבים מתשלומים אלה זכאי הנתבע לקבל לאחר גירושי בני הזוג. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם השכר הקובע לחישוב הפנסיה של הנתבע צריך להיות שכרו של התובע בעת פרידתם או שכרו בעת פרישתו. בנוסף, על פסק הדין לבסס את זכאותו של הנתבע לרכיבים פיננסיים שונים שקיבל התובע עם פרישתו, לרבות מענק פרישה, ימי חופשה שנפדו, מענק בגין ימי חופשה שלא נוצלו ומענק יובל. בית המשפט פוסק לטובת הנתבעת, בקובעו כי השכר הקובע לחישובי הפנסיה צריך להיות שכרו האחרון של התובע לפני פרישתו, למעט התוספת הקשורה לתואר השני שקיבל לאחר הפרידה. חלקו של הנתבע מחושב אפוא על בסיס שכר זה, בניכוי רכיב התואר השני. הדבר חל באופן שווה על מענק הפרישה, ימי החופשה שנפדו והמענק בגין ימי חופשה שלא נוצלו. כמו כן, בית המשפט מכיר במענק היובל כזכות שנוצרה במהלך הנישואין ומעניק לנתבע חלק יחסי, תוך ניכוי תוספת התואר השני. הנתבע זכאי ל-17.7% מגמלת הפנסיה ללא רכיב התואר השני. כל הזכאויות הללו ייקבעו על ידי חלוקת שנות החיים המשותפים בכל תקופת השירות של התובע. אם הצדדים אינם יכולים להסכים על הסכומים המדויקים, ימונה מומחה לחישובים מדויקים. לבסוף, נדרש התובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.