עמ"נ 8077-03-21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת משרד הפנים לדחות בקשה לאזרחות ישראלית. אזרחותה של המערערת, שעלתה לישראל מברית המועצות בשנת 1993 מכוח חוק השבות, נשללה ממנה בשנת 2005 לאחר שהרשויות גילו כי היא הושגה במרמה באמצעות הצגת מסמכים מזויפים. בעקבות ביטול זה ניתן למערער רישיון לישיבת ארעי, ששודרג מאוחר יותר לרישיון לישיבת קבע. המערערת הגישה בקשה להתאזרחות פעמיים, ושתיהן נדחו על ידי המשרד. בית הדין לעררים דחה גם את הערעור על הדחייה השנייה, מה שהוביל לערעור הנוכחי בפני השופטת תמר בזק רפפורט. פסק דינו של השופט רפפורט משרטט בהרחבה את ההיסטוריה של מעמד ההגירה והתושבות של המערער, את הסיבות לסירוב המשרד ואת הטיעונים שהציג הצוות המשפטי של המערער. השופט מסכם כי למשרד שיקול דעת רחב בבחינת בקשות התאזרחות, במיוחד במקרים בהם נשללה בעבר אזרחות עקב הונאה. מאחר שנסיבות המערער לא הצדיקו יחס חריג, השופט אינו מוצא עילה להתערב בהחלטת המשרד. זאת ועוד, השופטת דוחה את טענותיה של המערערת לאפליה לעומת אחותה, אשר אזרחותה הושבה לה בשנת 2013, ומדגישה כי נסיבות המקרה הפרטני היו שונות באופן משמעותי. השופט דוחה גם את הטענה כי היה מקום לבחון את הבקשה במסגרת פרוצדורלית שונה, ומציין כי שני ההליכים נותנים משקל משמעותי לתרמית ברכישת אזרחות. בסופו של דבר, השופט רפפורט קובע כי הטענות שהוצגו אינן מצדיקות התערבות שיפוטית ומדגיש כי מעמד תושב הקבע הנוכחי של המערערת אינו מסכן את שהותה בישראל או את זכויותיה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לכיסוי הוצאות המשיב.