תמ"ש 29910-10-13

תקציר

פסק הדין נובע מתביעה שהגישה אם, בשם שלושת ילדיה הקטינים, לתשלום מזונות מוגדל מאביהם, לאחר שלא כיבד את הסדרי הראייה שנקבעו בהסכם הגירושין. ההסכם, שאושר על ידי בית המשפט בשנת 2011, קבע כי הילדים ישהו אצל אביהם פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני, ואילו הוא ישלם לאם 2,700 שקל בחודש מזונות עבור אחזקתם. עם זאת, האב ניתק למעשה את הקשר עם הילדים, וכתוצאה מכך האם נשאה בהוצאות נוספות. האם טענה כי אי עמידתו של האב בלוח הביקורים הטילה עליה נטל כלכלי בלתי צפוי, שכן היא נאלצה לטפל בילדים בימים שהאב היה אמור לבלות עמם. האב, לעומת זאת, האשים את האם בניתוק הקשר וטען כי משפחתו החדשה והגדלת ההכנסות אמורים לייתר את הצורך בתשלומי מזונות גבוהים יותר. בית המשפט הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע על מנת שתסייע בחידוש הקשר בין האב לילד, אך ניסיון זה נכשל בשל חוסר יוזמה ונכונות של האב לקחת אחריות על חלקו במערכת היחסים שנותקה. בית המשפט הגיע למסקנה כי חל שינוי נסיבות מהותי מאז עריכת ההסכם המקורי, המצדיק שינוי בתשלומי המזונות. השופטת קבעה כי היעדרותו של האב מחיי הילדים, והנטל הכלכלי והרגשי הנוסף הנובע מכך על האם, מצדיקים את הגדלת תשלומי המזונות. עם זאת, הפסיקה השתנתה עבור כל ילד. לגבי הבן הבכור, שעזב את בית הספר ועבד, החליט השופט שלא להגדיל את דמי המזונות, שכן לא היו הוצאות חינוך. לגבי הילד האמצעי, ששהה בפנימייה, הורה השופט על תשלום מזונות מופחת בסך 1,200 שקל בחודש, תוך הכרה בכך שרוב צרכיו של הילד סופקו בבית הספר. רק עבור הילד הצעיר, שהתגורר בבית עם האם, הוגדלו דמי המזונות ל-1,300 שקל בחודש. בנוסף, חויב האב לשלם כל חוב מזונות שנצבר מיום הגשת התביעה, בעשרה תשלומים שווים. עוד הורה השופט כי הוראות הסכם הגירושין הקיימות בנוגע למזונות ילדים יישארו בעינן, ולא ייפסקו הוצאות למי מהצדדים.