ת"א 58033-11-17

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב סכסוך הלוואות, כאשר התובע טוען כי הלווה כספים לבנו של הנתבע, דרור, והנתבע הסכים לכאורה לפרוע את החוב. התובע העביר לחברה של דרור סך של 250,000 ₪ לבקשתו, והנתבע העמיד שיקים כפירעון. עם זאת, היעדר הסכם הלוואה כתוב והעיכוב בנקיטת הליכים משפטיים עוררו ספקות. בית המשפט שקל בכובד ראש את הראיות והעדויות שהוצגו. נקבע כי גרסת התובע לאירועים אמינה יותר, במיוחד בהתחשב ביחסים האינטימיים בתוך היישוב המושב הקטן בו התגוררו הצדדים. בית המשפט מצא כי אין זה סביר שהתובע יפברק טענה כזו, במיוחד בהתחשב ביחסים הקרובים הכרוכים בכך. זאת ועוד, טענת הנתבע בדבר זיוף השיקים לא נתמכה והעלתה חשדות. בית המשפט קיבל את הסברו של התובע להוצאת השיקים מחזקת הבנק ודחה את טענת ההגנה לוויתור, שכן לא הוצג מצג ברור וחד משמעי של כתב הוויתור. גם העובדה שהתובע לא הגיש את השיקים לביצוע הוסברה באופן משביע רצון. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת התובע, קיבל את תביעתו והורה לנתבע להחזיר את סכום ההלוואה, בצירוף ריבית סטטוטורית ושכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה על סמך הראיות שהוצגו, כאשר השופט הדגיש כי התובע עמד ברף ההוכחה הגבוה הנדרש במקרים מסוג זה.