ע"פ 6070/04

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 57 לחוק העונשין לעניין ביצוע מאסר על תנאי. הסעיף קובע כי עונש מאסר על תנאי שהטיל בית משפט צבאי הוא עונש מאסר על תנאי שהטיל בית משפט אזרחי, אלא אם כן האחרון סבור שהעבירה שבגינה הטיל בית המשפט הצבאי את העונש היא עבירה צבאית. המערער הורשע בבית משפט אזרחי בעבירות לפי סעיפים 144(ב) ו-144(א) לחוק העונשין ונגזר עליו מאסר על תנאי. קודם לכן הורשע בבית משפט צבאי לפי סעיפים 78 ו-85 לחוק השיפוט הצבאי וקיבל גם מאסר על תנאי. השאלה היא אם העבירה שבגינה הורשע המערער בבית המשפט הצבאי היא עבירה צבאית, ובכך פוטרת אותו מריצוי המאסר על תנאי שהטיל עליו בית המשפט האזרחי. בית המשפט מגיע למסקנה כי המונח "עבירה צבאית" בסעיף 57 מתייחס לעבירה צבאית מובהקת ויש להכריע בה בכל מקרה לגופו. הואיל והעבירה שביצע המערער, הוצאת נשק מחזקתו הצבאית, אינה עבירה צבאית מובהקת, עומד עונש המאסר המותנה שהטיל בית המשפט האזרחי על כנו. זאת ועוד, בית המשפט מפרש את כוונת המחוקק ואת תכליתו האובייקטיבית של החוק כך שיש לחפש הרמוניה בענישה הפלילית, והחרגת עבירות רבות בחוק השיפוט הצבאי מתחולת המאסר על תנאי תשבש הרמוניה זו. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער ירצה את עונש המאסר על תנאי שהטיל עליו בית המשפט האזרחי. השופטים רובינשטיין, נאור והמשנה לנשיאה חשין מסכימים עם פרשנות זו.