ת"צ 11593-10-13

תקציר

הסוגיה המרכזית של פסק הדין סובבת סביב בקשה לאישור הסדר פשרה בנוגע לתביעה ייצוגית שהוגשה נגד שלושה בנקים ישראליים: בנק לאומי, הבנק הבינלאומי ובנק הפועלים. בתביעה נטען כי הבנקים גבו "עמלת תפעול" על פירעון מוקדם של הלוואות משכנתא במסלולי שערוך מרובים. המבקשים, לקוחות הבנקים, טוענים כי חיוב היתר מנוגד לפקודת הבנקאות ולצו הבנקאות, המאפשרים לבנקים לגבות עמלה של לא יותר מ-60 ₪ בגין פירעון מוקדם. הבנקים, לעומת זאת, טוענים כי כל מסלול הלוואה מהווה הלוואה נפרדת, מה שמאפשר להם לגבות עמלה עבור כל מסלול. למרות שהתיק טרם הגיע למשפט, הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שתוקן בעקבות התנגדות היועץ המשפטי לממשלה. הסדר הפשרה המתוקן כולל הוראות להגדרת הקבוצה המבקשת, הקמת קרן לפיצוי חברי הקבוצה, קביעת מסגרת רגולטורית עתידית להחזרי הלוואות וקביעת תגמול ועמלות. עם זאת, השופט פסק שלא לאשר את ההסדר, בעיקר בשל שני חששות עיקריים. ראשית, ההסדר אינו מספק פיצוי פרטני לחברי הקבוצה, אלא מעביר כספים לקרן ציבורית. השופט טען כי על הבנקים לעשות מאמץ לפצות לקוחות ספציפיים באופן ישיר, מה גם שהתביעה עצמה מהותית ויש לה צדק. שנית, השופט לא היה מוכן לאשר את סעיף הרגולציה העתידי כפי שהוא, ומצא אותו בלתי ראוי ואינו עולה בקנה אחד עם החוק. ההחלטה הושפעה גם ממעורבותם של היועץ המשפטי לממשלה והפיקוח על הבנקים בפרשה, והציע כי יש לקבוע הסדר עתידי באמצעות רגולציה או חקיקה רשמית. מכיוון שסעיף הרגולציה העתידי הוא חלק מהותי מההסדר, השופט הגיע למסקנה שלא ניתן לאשר את ההסכם כולו כפי שהוא. לפיכך, הבקשה לאישור הסדר הפשרה נדחתה. עם זאת, השופט הביע נכונות לשקול הסדר מתוקן שייתן מענה לחששות אלה ויספק לצדדים קווים מנחים להסדר חדש אפשרי. אם לא יוגש הסדר פשרה מתוקן עד למועד נקוב, השופט ציין כי במקום זאת התיק יעבור לדיון הוכחות קצר כדי לזרז את תהליך קבלת ההחלטות.