ת"א 22253-02-19

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת התובעים כנגד הנתבע משני טעמים עיקריים. ראשית, באשר לטענה של הפרת הסכמה לתשלום עמלה בגין כל תלוש שהונפק לצדדים שלישיים על ידי הנתבע, פסק השופט לטובת הנתבע מחמת התיישנות. התובעים לא הגישו את התביעה בתוך שבע השנים הנדרשות מיום הגשת עילת התביעה, שבמקרה זה לא יאוחר משנת 2015. זאת ועוד, השופט מצדד בנתבעת לגופה של התביעה החוזית, וקובע כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענתם בדבר הסכם לתשלום לתובע בגין כל תלוש שהופק. השופט בוחן את העדויות והמסמכים שהוצגו ומגיע למסקנה כי הנתבע סירב במפורש להצעת התובעים, וטענת התובעים להסכם אינה נתמכת. שנית, באשר לטענה להפרת זכות יוצרים, השופט קובע כי התובעים לא הוכיחו את טענתם. השינויים שנעשו בתלוש המשכורת לבקשת המנוח אינם נחשבים ליצירה מקורית וחדשנית הראויה להגנת זכויות יוצרים. השופטת מדגישה כי ההתאמות מבוססות על תלוש קיים ואינן יוצרות זכות חדשה ובלעדית. ללא הוכחת יצירה מקורית, הטענה להפרת זכויות יוצרים נכשלת. בנוסף, נדחית גם טענת התובעים כי הם זכאים לתלוש המותאם באופן בלעדי, שכן הנתבעת שילבה את השינויים בתוכנה שלה והפכה אותם לנגישים לכלל הלקוחות. השופט דוחה גם את טענת הזכויות המוסריות של התובעים, וקובע כי זכויות מוסריות בתוכנות מחשב אינן מוכרות על פי הדין החל. משכך, מורה השופטת לתובעים לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 45,000 ₪, בשל היעדר קבלות או הסכם שכר טרחת עורך דין שהציגו התובעים. פסק הדין ניתן בהיעדר שני הצדדים ועומד כפסק הדין הסופי.