בר"מ 3802/16

תקציר

במקרה הנדון, החליט בית המשפט לקבל בקשה כאילו מדובר בערעור, למרות מכשולים פרוצדורליים ראשוניים. ההחלטה נסבה על פרשנות סעיף 12(ב)(3ז) לחוק בתי המשפט המנהליים ועל העקרונות הרחבים יותר המסדירים הארכת זמן בהליכים משפטיים מינהליים. בית המשפט בחן את הבקשה להארכה תחת מושג השיהוי, הרואה שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד. בית המשפט מצא כי אמנם היה שיהוי, אך המבקשים שילמו כופר חניה נדרש אשר הפחית את פוטנציאל הפגיעה באינטרס הציבורי או בוועדה המקומית, ובכך עמדו במבחן השיהוי האובייקטיבי. יתר על כן, העיכוב היה מינורי יחסית, שהעדיף את מתן ההארכה. בית המשפט התייחס גם להתנגדויות פרוצדורליות וציין כי אמנם לא צורף תצהיר לבקשה, אך אין די במחדל זה כדי לדחות את הבקשה מאחר שהעובדות אינן שנויות במחלוקת. בסופו של דבר הורה בית המשפט לאפשר למבקשים להגיש עתירה מנהלית בתוך חמישה ימים ופסק להם הוצאות משפט, דבר שמצביע על כך שהוועדה המקומית, כרשות ציבורית, הייתה צריכה להקל על ההליך.