ת"א 2407-03-16

תקציר

עניינו של בית המשפט נסוב סביב קביעת דמי חכירה בגין מספר חלקות קרקע בבעלות התובעים, אשר הופקעו על ידי מדינת ישראל מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943. הודעת ההפקעה פורסמה ברשומות ביום 25.10.1962, ותאריך ההפקעה נקבע היה 2.9.1965. שני הצדדים הציגו חוות דעת משלהם לגבי דמי החכירה המתאימים, כאשר שמאי התובעים הציע שיעור של 6% ושמאי הנתבעת הציע שיעור של 5%. בית המשפט מינה שמאי מומחה מטעמו, שחוות דעתו העדיפה את שיעור התובעים של 6% בקרקעות למגורים ולחקלאות עד דצמבר 2008, ו-5% משנת 2009 ואילך. חישוב זה נעשה על בסיס השווי המשתנה של הקרקעות המדוברות בכל שנה, הנובע משיטת ההשוואה של בחינת עסקאות וולונטריות בכל שנה ממועד ההפקעה ועד לתשלום הפיצויים בפועל. בית המשפט החליט לאמץ את חוות דעתו של השמאי המומחה, בנימוק של היעדר טעמים חריגים שלא לעשות כן, והורה לנתבעת לשלם לתובעים את דמי החכירה שנקבעו בניכוי תשלומים בגין חלקה אחת שהוחרגה מהתביעה. פסק הדין מתייחס לתקופה שעד למועד פסק הדין, כאשר דמי החכירה לשנים הבאות מחושבים על בסיס הסכום שנפסק לשנת 2017. בנוסף, בית המשפט הורה לנתבעת לכסות את שכר טרחת עורך הדין של התובעים, את חלקם בשכר טרחת המומחה של בית המשפט והוצאות נלוות נוספות.