ת"א 2008/00

תקציר

התובעת, פארמבסט (1983) בע"מ, רכשה מהנתבעים חלקים ממבנה תעשייתי. הנכס כלל אולמות בשתי קומות ומקומות חניה. התובעת טענה כי בנכס שנרכש נפלו פגמים והנתבעים הפרו את התחייבויותיהם החוזיות. בין היתר נטען כי שטחו בפועל של הנכס הנרכש קטן מהשטח שהוסכם בחוזה, חלק ממקומות החניה אינם חוקיים ולא ניתן להשתמש בהם, מסירת הנכס התעכבה והיו נזילות וליקויים נוספים בנכס. הנתבעים טענו כי המו"מ התנהל בתום לב ומנהלו של התובע היה איש עסקים מנוסה. באשר לשטח הנכס, קיבל בית המשפט את גרסת התובעת לפיה הובהר לה כי השטח הנרכש נטו יהיה קטן ב-8%-11% משטח המכירות ברוטו. בית המשפט אף קיבל את הטענה כי יש לפצות את התובעת בגין ההפרש בין השטח הנקוב בחוזה לבין השטח שנרכש בפועל, אשר חושב על סמך חוות דעתו של שמאי התובעת. באשר לחניות, קבע בית המשפט כי מספר החניות המקורים שהוסכם בחוזה הוא 14 ולא 17 כפי שנטען על ידי התובעת. בית המשפט הורה לנתבעים לפצות את התובעת בגין שני מקומות חניה מקורים שלא ניתן היה לרשום על שמה, על פי ערכם בעת הרכישה. בית המשפט מצא כי חל שיהוי במסירת הנכס וקיבל את טענת התובעת כי יש לפצות אותה בגין התקופה שבין תום תקופת החסד ועד ליום 6.6.96, עת נערכה בדיקה משותפת של הנכס. בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בגין המשך שכירת משרדים חלופיים ותשלום ארנונה בגין משרדים אלה בתקופה זו. באשר לאיחור בהקצאת מיקום להצבת המזגנים של התובעת, קבע בית המשפט כי הנתבעים לא התחייבו להקצות לתובעת שטח על גג הבניין ודחה טענה זו. באשר לליקויים בנכס, קבע בית המשפט כי יש לפצות את התובעת בגין הסכומים שהוציאה בגין איטום ותיקון הגג, וכן בגין עלות חוות הדעת שהזמינה. בית המשפט אף הורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ עבור תיקונים נוספים שיבוצעו בנכס. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת התובעת לירידת ערך הנכס עקב פגמים בלתי הפיכים, שכן היא לא נתמכה בראיות כלשהן. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעת לנזקים שנגרמו עקב העיכוב בהוצאת רישיון עסק, שכן התובעת לא הוכיחה כי השיהוי נגרם עקב הפרת הנתבעים. בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בהחזרה, בגין עבודות פנים ובגין האיחור במסירת חשבונית. בית המשפט דחה את תביעת התובעת בעלות החלפת שסתומי הבקרה של מערכת מתזי האש. תביעת התובעת לחלקם של הנתבעים בהוצאות הבנייה המשותפת נדחתה אף היא. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הנתבעים לא רשמו את הנכס על שמה בתוך מגבלת הזמן הנקובה בחוזה והורה להם לשלם לה 10% ממחיר הרכישה, קרי 228,500 דולר. לבסוף, דחה בית המשפט את תביעתם שכנגד של הנתבעים, בה נטען כי התובעת הסגת גבול והשתלטה על מקרקעין שלא רכשה. הנתבעים חויבו לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, שחושבו בשיעור של 15% מסך סכום הפיצוי.