ת"א 1934/05

תקציר

מדובר בשני תובעים, חברת סמל השרון וחברת מלכה, אשר רכשו נכסים בבניין בבעלות חברת לומיר לשימוש מסחרי, כאמור בחוזי המכר. הנכסים שנרכשו היו ממוקמים בקומת הקרקע של הבניין. עם זאת, חברת לומיר השיגה היתר לשימוש מסחרי חלקי בקומת הקרקע בלבד. התובעים דרשו לשנות את ייעודם של הנכסים שנרכשו לשימוש מסחרי, או לחילופין לבטל את הסכמי הרכישה ולהחזיר את הכסף ששולם. בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך שהנכסים נמכרו לשימוש מסחרי, כפי שנטען על ידי התובעים. חוזי המכר והמסמכים הנלווים אליהם לא ציינו את התב"ע המסחרית, והיתר הבנייה שהיה תקף בעת הרכישה איפשר שימוש מסחרי חלקי בלבד בקומת הקרקע. זאת ועוד, לעדי התובעים לא הייתה כל ידיעה ישירה על המשא ומתן, ולא ניתן היה לחקור את המנוחים החותמים על ההסכמים. בנוסף, דחה בית המשפט את הסתמכותם של התובעים על תרשימים מסוימים שלא היו חלק מהיתר הבנייה המקורי, ואשר מקורם ואמיתותם מוטלת בספק. חברת לומיר גם לא הייתה אחראית להסתמכותם הנטענת של התובעים על מצגים הנוגעים לייעוד המסחרי, שכן חוזי המכר כללו כתב ויתור על כל מצג בעל פה שלא נכלל בהסכם הכתוב. בעקבות זאת פסק השופט נגד התובעים ולטובת חברת לומיר ובעל השליטה בה, והורה לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 30,000 ₪ כל אחד, בתוספת מע"מ וריבית. גם הודעת הצד השלישי נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נדחתה, שכן הוועדה לא הייתה צד להסכמים החוזיים ולא היה לה קשר סיבתי לנזקים הנתבעים על ידי התובעים.