תלה"מ 50996-05-20

תקציר

התובע והנתבע מתגוררים יחד וחולקים דירה. התובע תובע הכרה בו כבעלים היחיד של הדירה, בהתבסס על הסכמה בעל פה לכאורה כי הוא יחזיק ב-85% מהנכס. הדירה, לעומת זאת, רשומה באופן רשמי על שם שני הצדדים, כאשר כל אחד מהם מחזיק בחלקו השווה. התובע טוען כי הנתבע תרם רק 15% מעלות רכישת הדירה ולכן אמור להיות בעל חלק קטן יותר. מנגד, הנתבע טוען כי הם ידועים בציבור וכי הדירה נועדה להתחלק שווה בשווה. על בית המשפט לקבוע את מעמדם המשפטי של הצדדים ואת כוונותיהם לגבי הדירה. השופט מגיע למסקנה כי הצדדים אכן היו ידועים בציבור. הם חיו יחד כזוג, חלקו בהוצאות והציגו את עצמם כבני זוג. לאחר מכן, השופט בוחן את כוונת הצדדים העומדים מאחורי רכישת הדירה ומוצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להסכם בעל פה הסותר את חזקת השוויון בשיתוף. השופט מקבל את טענת הנתבע כי הדירה נועדה להתחלק שווה בשווה, ללא קשר להפרשות הכספיות של כל אחד מהצדדים. יתרה מכך, השופטת מציינת כי טענות התובע אינן אמינות, במיוחד לאור העובדה שהוא חתם על תצהיר ושינה את צוואתו שנה לאחר ההטעיה הנטענת על ידי הנתבע. השופטת מוצאת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הגבוה הנדרש כדי לעקוף את הרישום הרשמי של הדירה, המציג את שני הצדדים כבעלים שווים. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע בסך 50,000 ₪.