ע"פ 7931/18

תקציר

במקרה דנן התייחס בית המשפט לבקשת המערער לחזור בו מהודאתו, המותרת בדרך כלל לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי מטעמים מיוחדים בלבד. הפסיקה זיהתה שלוש עילות עיקריות לנסיגה כזו: פגם ברצון החופשי, אי ייצוג משפטי ורצון כן לחשוף את האמת, אך משיכות כאלה הן נדירות ובדרך כלל רק לאחר מתן גזר הדין אם קיים חשש להודאת שווא. המערער טען כי חווה מצג שווא משפטי ופגם ברצון החופשי בשל מצבו הנפשי. בית המשפט בחן בדקדקנות את טענת הייצוג הכושל, וקבע כי לא נגרם עיוות דין שכן ההגנה נוהלה כראוי, תוך התחשבות בהודאתו הראשונית של המערער ובהערכתו הנפשית. קו ההגנה, הגם שלא הניב את התוצאה הרצויה, היה סביר בהתחשב בראיות הפסיכיאטריות המאששות את יכולתו הנפשית של המערער במשפט. לפיכך, בית המשפט לא ראה בסיס לחזור בו מההודאה או להודות בראיות נוספות, והוסיף וציין כי טענת החלטה אסטרטגית של עורך דין בדיעבד אינה עילה להצהרה על מצג שווא. בנוסף, לא נמצאה הוכחה מספקת לפגם ברצונו החופשי של המערער מאחר שההערכה הפסיכיאטרית קבעה כי הוא כשיר. פסק הדין הדגיש את ההשפעה על משפחת הקורבן, אך בסופו של דבר נדחה הערעור, בהסכמת השופטים נ' הנדל וא' ברון, שאישרו את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.