ע"א 4301/99

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לפוליסת ביטוח מקיף ולתאונת דרכים שפגעה ברכב המבוטח. בעל הרכב, המשיב, טען כי רכבו ניזוק לאחר שנגנב והתנגש, גרסה שהמשטרה חשדה כי היא שקרית, ובמקום זאת סבר כי המשיב היה הנהג בעת התאונה. המשיב מסר הודעות לא עקביות למשטרה ולמבטחת, תחילה טען כי הרכב גנוב, לאחר מכן הודה כי נהג בו ונמלט מהמקום מחשש המשטרה. טענותיו השונות של המשיב וחשדות המשטרה לא היו רלוונטיים להליך האזרחי, שהיה צריך להתמקד בגרסתו העובדתית של המשיב לאירועים. הנושא המרכזי היה פרשנותו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ובפרט המושג "כוונת מרמה". המשיב הודה במסירת פרטים כוזבים אך טען כי המניע לכך היה חשש לתוצאות משפטיות ולא כוונה להונות את חברת הביטוח. עם זאת, בית המשפט העדיף את פרשנותו של המערער לסעיף 25, הרואה את המניע כבלתי רלוונטי אם נמסר מידע כוזב ביודעין. הצהרותיו הכוזבות ביודעין של המשיב בדבר התאונה והנזק שגרמה היו ניסיונות לגרום למבטחת לספק הטבות במרמה. בנוסף, נלקחה בחשבון הרשעתו של המשיב במסירת מידע כוזב למשטרה בתיק נפרד בע"פ 4307/96, התומכת ברעיון של כוונת מרמה. בית המשפט דחה את תביעת המשיב וקיבל את הערעור, בקובעו כי מבטחת המערערת אינה חייבת בתשלום נזקיו הנטענים של המשיב. המשיב חויב בהוצאות המשפט של המערערת ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 12,000 ₪ + מע"מ. החלטה זו מחזקת את ההרתעה מפני מבוטחים המבצעים מעשי מרמה בכוונת מרמה, כמפורט בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.