ע"א 292/64

תקציר

בפרשת משה כהן נגד ירמיהו אשד האשים המערער, כהן, את שותפו העסקי לשעבר, אשד, במרמה ובמעילה בניהול שותפות בית הדפוס ביניהם. כהן, האחראי על התפעול הטכני, טען כי אשד, שטיפל במטלות המנהליות והכספיות, ביצע מניפולציות בחשבונות כדי ליצור גירעון באמצעות זיוף רשומות, השמטת הכנסות וניפוח הוצאות. בטענה כי אשד עיקל כספים באמצעות זיופים וחשבונות מזויפים, כהן תבע פיצוי כספי. עם זאת, הן בית המשפט קמא והן בית המשפט העליון דחו טענות אלה. בתי המשפט מצאו כי לא הוכחה תרמית או מעילה, והחשבונות נוהלו במיומנות, אם כי באופן לא מושלם, בהתחשב בכישורי הנהלת החשבונות הלא מקצועיים של אשד. בתי המשפט הדגישו את חומרת האשמות המרמה, הדורשות הוכחות משמעותיות. הימנעותו של כהן מלהוכיח כוונת זדון או רווח אישי הביאה לדחיית תביעותיו הכספיות. יתר על כן, בתי המשפט הדגישו את חשיבות האמון ההדדי בשותפויות, וקבעו כי טעויות ללא כוונה להונות אינן מצדיקות פעולה משפטית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, בטענה כי בהיעדר ראיות ברורות לכוונת מרמה, אין בטענות לניהול פיננסי כושל משום הפרת אמונים המצדיקה פיצוי. כהן חויב לכסות את ההוצאות המשפטיות שנגרמו לאשד במהלך הערעור.