ע 5302/08

תקציר

פסק הדין דן בשני ערעורים עיקריים בתיק שוד. הראשונה קשורה לטענת ההגנה כי התנהלותו של בית משפט קמא הייתה פסולה וחרגה מנורמות המשפט הפלילי, תוך גרימת עוול לנאשם. הצעת בית המשפט לייעל את ההליכים ולהגיש ראיות מסוימות בהסכמה פורשה באופן שגוי על ידי ההגנה, שסברה כי משתמע ממנה חובת בית המשפט לזכות את הנאשם. עם זאת, ערכאת הערעור קבעה כי התנהלותו של בית משפט קמא לא הייתה פסולה, וכי החלטת ההגנה להסכים להגשת ראיות התקבלה בתבונה ובמודע, ללא כל השפעה בלתי הוגנת מצד בית המשפט. עוד הדגישה ערכאת הערעור כי ההגנה אינה יכולה לשנות את קו טענתה במהלך הליך הערעור. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט לערעורים עם ממצאיו של בית משפט קמא. בית המשפט דחה את טענות ההגנה בדבר מחדלי חקירה, וקבע כי אין בהם כדי להשפיע על יכולתו של הנאשם להתגונן או לעורר ספק סביר. די היה בזיהויו של המערער על ידי מספר עדים, במיוחד בשילוב עם ראיות אחרות והדמיון בדרכי ביצוע מעשי השוד, כדי להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר. באשר לסוגיה השנייה של הערעור, שהתמקדה בגזר הדין, טענה התביעה כי שגה בית משפט קמא בפרשנותו לחוק באשר לאופן ריצוי עונשי המאסר במקביל. ערכאת הערעור הסכימה לפרשנותו של בית משפט קמא, לפיה סעיף 47 לצו בדבר הוראות ביטחון חל רק על מצבים בהם שני העונשים הוטלו על ידי בית משפט צבאי באזור. מאחר שמערכת בתי המשפט הצבאיים נפרדת ממערכת המשפט הישראלית, ואין הוראה מפורשת בדבר עונשים המוטלים בו זמנית על ידי בתי המשפט הישראליים והצבאיים, הוראה זו חלה בתוך המערכת הנורמטיבית האזורית. בית המשפט הציע למחוקק לשקול להרחיב את תחולת סעיף זה כך שיכלול עונשים שהוטלו על ידי בתי המשפט בישראל, אך בסופו של דבר דחה את ערעור התביעה, וקבע כי אין להתערב בעונש. השופט אל"מ א' בן טובים והשופט אל"מ י' אורון הסכימו עם פסק הדין.