דב"ע מו/128-3

תקציר

פסק הדין מפרט מספר טענות וערעורים נגדיים בעניין הטבות תעסוקה בין המערערת לבין המדינה. בית משפט קמא קבע תחילה כי המדינה טעתה בחישוב הוותק של המערער וייחסה לו שנתיים בלבד, ועל קביעה זו הוגש ערעור. המדינה טענה כי המערער לא הוכיח ותק נוסף מעבר להעסקתו אצלם, אך בית המשפט דחה את הערעור שכנגד, וקבע כי חישוב המדינה שגוי. בגין התביעה לפיצויי פיטורים, הורה בית המשפט למדינה לפצות את המערער, שכן סך תקופת העסקתו, לרבות תקופת עבודתו אצל מעסיק קודם, עלתה על שנה. על פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, עובד זכאי להטבה זו אם עבד מעל שנה במקום עבודה אחד. בית הדין פירש את תקופת עבודתו של המערער בקרן ובשירות המדינה כמקום עבודה אחד רצוף. באשר לפדיון חופשה, פסק בית המשפט לטובת המערערת, והורה למדינה לשלם פדיון עבור כל תקופת העסקתו אצלם ואצל הקרן, כפי שנקבע בחוק חופשה שנתית תשי"א-1951. המדינה נדרשה גם לשלם למערער דמי אש"ל, חרף טענתם כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות. עם זאת, בית הדין דחה את התביעה לזכויות סוציאליות, שכן המערערת לא יכלה לספק פרטים ספציפיים לגבי הסכם קיבוצי כלשהו. בסיכומו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, והמדינה חויבה לשלם למערערת פיצויי פיטורים, פדיון חופשות, דמי אש"ל ואגרות, בסך כולל של 4,014 ₪, הצמודים למדד המחירים לצרכן מאוקטובר 1979. הערעור שכנגד בעניין הוותק נדחה, ואילו תביעת המערערת לפיצויים נוספים הופחתה בשל טעותה הכנה של המדינה. כן חויבה המדינה לפצות את המערער בגין הוצאותיו המשפטיות.