ע"א 246/09

תקציר

התיק סובב סביב עסקת סליקה הכוללת שלושה שיקים בסך כולל של 145 אלף שקל. התובע, טבול, טען כי פנה למשרדו של שרבט כדי לאמת את השיקים טרם ביצוע העסקה והובטח לו על ידי מנהלת חשבונות בשם אווה כי אין בעיות איתם. בהסתמך על אישור זה, המשיך טאבול בעסקה, אך מאוחר יותר גילה כי הצ'קים לא כובדו בעת פירעונם. הוא הגיש תביעה נגד שרבט, מנפיק הצ'קים, ונגד אבו חיאל, נושא הצ'ק, בשלושה טעמים: שטר, חוזה ונזיקין. מנגד, שרבט הכחיש כל שיחה בין אווה לטבול וטען כי הצ'קים נגנבו וחתימותיהם זויפו. גם אבו חיאל הכחיש כל מעורבות. בית משפט קמא פסק לטובת טאבול בתביעת הנזיקין נגד שרבט וייחס לטבול רשלנות תורמת בשיעור של 33%. בית המשפט פסק גם נגד אבו חיל. שני הצדדים ערערו. ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית משפט קמא, ולא מצאה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעת מהימנותו ובממצאיו העובדתיים. היא הגדילה את שיעור הרשלנות התורמת של טבול ל-50% ותיקנה את פסק הדין בהתאם. סוגיות מרכזיות כללו את היקף ההתערבות של המערער בקביעות עובדתיות, חובת הזהירות הקונקרטית, דוקטרינת הסמכות הצפויה ורשלנות תורמת. בפסק הדין הודגש כי שני הצדדים יכלו למנוע את הנזק בזהירות רבה יותר.