דב"ע נז/125 - 0

תקציר

חולת אפילפסיה עם 80% נכות רפואית, המערערת, תבעה את מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, בטענה שלא התייחסו אליה כראוי כאל אדם משוקם בכך שלא מצאו לה עבודה מתאימה בתחומה. המערער, שאינו מקבל גמלת נכות כללית, מבקש לעבוד ולהתפרנס. לטענת המכון, הם עשו ניסיונות רבים לסייע לה למצוא עבודה, אך ללא הצלחה. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת, בקובעו כי חובת המוסד לביטוח לאומי כלפי הנכים מוגבלת לשיקום מקצועי, אותו קיבל המערער בדמות הכשרה והכוונה. בית המשפט הכיר במאמצים הנוספים של המכון לסייע לה למצוא עבודה, שחרגו מחובתם. המערערת ערערה ועמדה על כך שהמכון ימצא לה עבודה במגזר הציבורי. הערעור נדחה, שכן בית המשפט מצא את מאמצי השיקום של המכון משביעי רצון והגיע למסקנה כי ביטחונה הכלכלי של המערערת היה בראש מעייניה. בפסק הדין הודגש כי שיקום מקצועי אינו כולל שיקום כלכלי ואינו מהווה ערובה לתעסוקה. המוסד לא היה חייב למצוא למערערת עבודה, מה גם שהיו לה דרישות סבירות והעדפה לעבוד במגזר הציבורי. בית המשפט הכיר בקשייה של המערערת אך עודד אותה להרחיב את חיפוש העבודה שלה מעבר למגזר הציבורי. דחיית הערעור חיזקה את החלטת בית הדין המחוזי, בקובעו כי פעולות המכון היו ראויות וכי דרישות המערערת חרגו מהיקף השיקום המקצועי כהגדרתו בחוק.