ב"ש 21925/08

תקציר

פסק הדין דן בתחולתו של סעיף 309 לחוק העונשין, המפרט את התנאים בהם ניתן לראות אדם כמי שגרם למותו של אדם אחר. הפרק עוסק במצבים בהם מעשיו של הנאשם לא היו סיבת המוות היחידה, אלא תרמו לה, או כאשר מותו של הקורבן הואץ על ידי מעשיו של הנאשם. בית המשפט קובע כי נסיבות המקרה אינן מחייבות נתיחה שלאחר המוות בניגוד לרצון המשפחה, למרות שהיא עלולה לשבש את החקירה. כן נדון היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח, כאשר בית המשפט קובע כי די באדישות כדי להוכיח את הכוונה. קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב פעל ביסוד הנפשי הנדרש, שכן היה מודע למצבו של המתלונן ולא ניסה לפנות לעזרה. כמו כן, המשיב הינו בעל עבר פלילי וניסה להשפיע על עדים ולשבש הליכי משפט. משכך, מורה השופט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, בשל חומרת העבירות, סכנת השיבוש והחשש לסיכול עשיית צדק.