פ"א 60762-12-14

תקציר

המערער ניסה לפסול את השופט קמא מלדון בעניינו, אך נמנע מלבקש זאת באופן פורמלי ולכן השופט לא שקל זאת. המערערת לא הגישה בקשה להחלטה בעניין הודעת הפסילה ולא הציגה כל טיעון או עובדות חדשות לערעור. השופט לא מצא עילה להחזיר את התיק לבית משפט קמא בשל מגוון סיבות: ההודעה הייתה חזרה על בקשה קודמת, המערער לא מילא אחר ההודעה כראוי, בית משפט קמא גילה סבלנות כלפי המערער ונתן לו הזדמנות מספקת להציג את טענותיו, והמערער סירב לסיים את טיעוניו בכתב. עוד מצאה השופטת כי העונש שהטיל בית משפט קמא היה הולם ומידתי לנסיבות המקרה. לגופו של ערעור טען המערער כי כתב האישום שהוגש נגדו אינו מוסמך, דוגמא לאכיפה בררנית שרירותית, ניצול לרעה של ההליך המשפטי, מיושן ולא מוכח. השופט דחה טענות אלה וקבע כי פרשנותו של בית משפט קמא לאירועים הייתה נכונה ולא הייתה אכיפה בררנית או מניע זר. השופט דחה גם את טענותיו של המערער בדבר הגנה מפני צדק וניצול לרעה, וקבע כי מדובר בקביעות עובדתיות שהוכרעו נכונה על ידי בית משפט קמא. השופט הסכים עם פרשנותו של בית משפט קמא לשאלות המשפטיות בדבר סמכות הגשת כתב האישום ותקופת ההתיישנות וכן קבע כי העבירה נמשכת, ובכך דחה את טענת ההתיישנות. לבסוף, הסכימה השופטת עם פרשנותו של בית משפט קמא לשימוש המופרז בקרקע ולא מצאה עילה להתערב בפסק הדין. גם הערעור על גזר הדין נדחה, כאשר השופט ציין כי הקנס נמצא בטווח המקובל על עבירות מסוג זה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים והמזכירות הונחתה להעבירו לבאי כוח הצדדים.