ת"א 33195-11-20

תקציר

פסק הדין דן בסמכות המקומית של בתי המשפט בישראל בתיק של זכויות חציבה. התובע הגיש תביעה לקבלת סעדים ספציפיים הנוגעים לחוזי הרשאה לחציבה שנחתמו עם רשות מקרקעי ישראל. הדיון נסוב סביב פרשנותה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי תביעות במקרקעין יש להגיש לבית המשפט שבתחום שיפוטו נמצא הנכס. בית המשפט בוחן בהרחבה את טיבה של הזכות לכרות מינרלים ומגיע למסקנה כי מדובר בזכות הנאה פוזיטיבית, שהיא זכות קניינית במקרקעין. הדבר מוביל לקביעה כי אכן מדובר בתביעה הקשורה למקרקעין, ולכן סמכות השיפוט המקומית נתונה לבית המשפט בו נמצאת המחצבה. התובע ביקש סעד גם נגד המפקח על המכרות בירושלים, אך בית המשפט מוצא כי סעד זה הוא נגזרת של התביעה העיקרית ואינו משנה את סמכות השיפוט המקומית. כמו כן נשקלים הליכים נוספים בין הצדדים, אך בית המשפט מוצא כי הם אינם מכריעים במקרה זה. בסופו של דבר, פסק הדין מורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי המוסמך בחיפה ומאריך את צו המניעה הזמני כדי לאפשר לתובע לבקש סעד זמני מבית המשפט החדש. כמו כן נפסק כי התובע יישא בהוצאות המדינה.