ת"פ 10445-01-21

תקציר

השופט החליט שלא להרשיע את הנאשם, למרות הודאתו והראיות שהוצגו, בשל היעדר יחס סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה לבין העבירה הקלה שבוצעה. השופט הדגיש את חריגותה של החלטה זו, השמורה בדרך כלל למקרים מיוחדים, כדי שלא לפגוע בעקרון השוויון בפני החוק. השופט טען כי במקרה זה לא היו נסיבות המצדיקות אי הרשעה, במיוחד נוכח אופייה האלים של העבירה, המחייבת עמידה איתנה למען אינטרס ציבורי והרתעה. זאת ועוד, השופט קבע כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרנסתו של הנאשם כתוצאה מהרשעה לא הוכחה ולכן אינה סיבה מספקת להימנע מהרשעתו. באשר לעונש, השופט קבע כי טווח הענישה הוא 7 עד 18 חודשים בהתאם לחומרת העבירה ולתקדימים הרלוונטיים. השופט ראה בהתקדמותו הטיפולית של הנאשם, בחרטה הכנה ובתמיכת משפחתו גורמים מקלים. הם לקחו בחשבון גם את מעצרו הקודם של הנאשם ואת מעצר הבית שלו, והגיעו למסקנה כי למד את הלקח ונרתע מביצוע עבירות נוספות. כתוצאה מכך, גזר השופט על הנאשם שבעה חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי, לצד פיצוי כספי לקורבן. השופט הדגיש כי גזר הדין נועד לאזן בין שיקום להרתעה תוך מתן עדיפות לאינטרס הציבורי. הנאשם הוזהר מפני ההשלכות של הפרת תנאי עונשו. לבסוף, השופט העניק לנאשם זכות ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.