ע"פ 4046/97

תקציר

הערעור נדחה משום שבית המשפט לא מצא עילה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, בית המשפט מצא כי ניתן לבסס את ההרשעה על עדויות נפגעי עבירות המין, שכן בית המשפט המחוזי נימק כראוי את החלטתו לקבל עדויות אלה כתקפות. ערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית המשפט המחוזי, ובמקרה זה לא הוצגו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות כזו. ממצאיו של בית המשפט המחוזי נתמכו בראיות נוספות, וניסיונותיו של המערער לקעקע את עדויות הקורבנות, לרבות טענות לאין אונות, לא היו משכנעים. בית המשפט גם לא מצא טעם בטענות המערער בדבר פגמים פרוצדורליים לכאורה, כגון מניעת החלפת ייצוג וחקירת עדים. המערער החליף מספר עורכי דין והסניגור הנוכחי נמצא כשיר. זכותו של המערער לחקור עדים לא נפגעה, שכן הוא לא היה רשאי לעיין בהם בנוסף לחקירה שניהל סניגורו. יתר על כן, הבקשה להצגת עדי הגנה נוספים הגיעה בשלב מאוחר מדי של ההליך. באשר לגזר הדין, הסכים בית המשפט עם הדגש ששם בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות, שכללו ניצול מיני ועבירות מין אלימות בשתי בנותיה הקטינות של אשת המערער. העונש, שהתמקד בהרתעה ובתגמול, היה מידתי ביחס לאופי המזעזע של העבירות ולניצול התא המשפחתי על ידי המערער. השופטת א' והשופטת א' פרוקצ'יה הסכימו עם פסק הדין שניתן על ידי השופטת א' חיות.