ע"א 11418/03

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב מספר החניות הכלולות במכירת דירה - הקונה טוען לשלושה מקומות והמוכר טוען לשניים. החוזה ונספחיו מנוסחים בצורה עמומה בנקודה זו, ושני הצדדים מבקשים לקיים את החוזה ככתבו וכלשונו, אך חלוקים על פרשנותו. בית המשפט המחוזי מצא כי הרוכש התכוון לרכוש שלושה חללים והמוכר שניים, ודחה את טענת הקונה כי הסכימו על שלושה חללים, ובמקום זאת פירש את החוזה כמכירת שני חללים. הרוכש ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי הראיות תומכות במסקנה כי הכוונה המשותפת הייתה למכור שתי חניות. ניתן לפרש את לשון החוזה, בשילוב עם התשריט המצורף אליו, כמשקפים כוונה זו, תוך התחשבות גם בנוהג המקובל בבניין של הקצאת לא יותר משני מקומות לדירה, גודל החניות כפי שנראה בתשריט, והמחיר ששולם עבור החליות, שהיה כפול מהשיעור ההולך. מאחר שלא הייתה דעה משותפת, שקלו השופטים גם את תכליתו האובייקטיבית של החוזה, שהובילה אותם למסקנה כי קונה ומוכר סבירים יסכימו על שני חללים. השופט ברק מוסיף ומדגיש כי תכלית החוזה צריכה להיות מעוגנת בלשון החוזה, ואף שניתן לפרשו, אין הוא יכול לסטות מן האפשרויות הלשוניות. במקרה זה, ניתן להשיג את התכלית האובייקטיבית באמצעות לשון החוזה, ועל כן הערעור נדחה, ללא צו להוצאות באף אחת מהערכאות.