תלה"מ 3099-11-20

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית שבה אישה תובעת את בעלה לשעבר על כך שסירב לתת לה גט, המכונה "גט" במשפט העברי, בעקבות פרידתם. הבעל והאישה חתמו על הסכם בו התחייבו להגיש בקשה משותפת לגירושין, אך מאוחר יותר חזר בו הבעל מהסכמתו. בית המשפט פסק לטובת התובעת ופסק לה פיצויים בסך 63,000 ₪ והוצאות משפט בסך 18,000 ₪, ובסך הכל 81,000 ₪. סכום זה חושב על בסיס משך הסירוב, הפגיעה באוטונומיה של התובע וגורמים נוספים. השופטת קבעה כי טענת הנתבעת לדחיית התביעה אינה תקפה וכי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, הפגיעה הנפשית והפגיעה ביכולתה לממש את עצמה. זאת, בהתבסס על מספר עוולות משפטיות, לרבות הפרת התחייבות חוזית, הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות. השופטת פירטה כל אחת מהנקודות הללו והסבירה מדוע תביעת התובע עמדה בדרישות של כל אחת מהן. יש לציין כי השופט הדגיש כי אופיו של נזק לא ממוני מקשה על כימותו, וניתן להסיק את קיומו מההפרה עצמה, ללא צורך בראיות נוספות. ההחלטה פירטה גם שיקולים לקביעת גובה הנזק במקרים של סרבנות גט והורתה לפרסם את פסק הדין תוך השמטת שמות ופרטים מזהים.