ע"א 230/87

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בערעור שהגישה המערערת על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שהתירה למשיבה להאריך מועדי תשלום שנקבעו בהסכם פשרה שנאכף כפסק דין. ההסכם המקורי קבע כי בעוד שהמשיבה חייבת סכום משמעותי, אי תשלום סכום מופחת בתשלומים במועד מאפשר לתבוע את מלוא הסכום. המשיב החמיץ את התשלום הראשון, בטענה לבעיות תקשורת בעת עבודתו בניגריה. למרות שבסופו של דבר שילם את הסכום באיחור, בית המשפט המחוזי נתן ארכה ומנע את ביצוע פסק הדין המקורי, בנימוק של שיקולים משפטיים. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות העמידה בתנאים הקשורים להסדרים מוסכמים, וקבע כי ההארכה מהווה פגיעה בחופש החוזי ובעקרון הסופיות. בית המשפט קבע כי תנאי הפשרה מחייבים, וכי התשלומים שעוכבו אינם עומדים באמות המידה המחמירות לחריגה מתנאים אלה תוך שימוש בסמכויותיו הטבועות של בית המשפט. סמכות זו שמורה למקרים חריגים שבהם שלילת סעד תגרום לעוול גלוי, שלא היה ישים כאן. בית המשפט הגיע למסקנה כי רשלנותו של המשיב וחוסר שקידתו אינם מצדיקים את ההארכה, ולכן זכאית המערערת לבצע את פסק הדין במלואו, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה, למעט חלק מחיובי ההוצאות. פסק הדין הדגיש כי סמכות טבועה של בית המשפט אינה צריכה להתנגש עם עקרונות משפטיים מבוססים, אלא במקרים נדירים של אי-צדק חמור.