בג"צ 153/83

תקציר

במקרה זה התייחס בג"ץ לסירוב המשטרה לאפשר הפגנה ותהלוכה לציון שלושים שנה למותו של אמיל גרינצווייג, מפגין שנהרג במהלך הפגנת שלום עכשיו. העותרים, המייצגים את הוועד נגד המלחמה בלבנון, ביקשו להנציח את גרינצווייג על ידי חזרה על אותו מסלול של ההפגנה ב-1983. המשטרה דחתה את הבקשה, בנימוק של חשש להפרת הסדר הציבורי וחשש בטיחותי בשל עוינות אפשרית מצד הצופים. בית המשפט אישר מחדש את הזכות להפגין כזכות אדם בסיסית השזורה בחופש הביטוי, חלק בלתי נפרד מהמסגרת הדמוקרטית של ישראל. עם זאת, היא הדגישה כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות אחרות, כגון שלום הציבור, באמצעות עקרונות משפטיים מבוססים. על המשטרה לנקוט אמצעים פרואקטיביים לאבטחת המפגינים בטרם תשקול איסורים. רק אם קיימת "ודאות קרובה" לפגיעה, יש לעצור הפגנה. במקרה זה, בית המשפט מצא את החלטת המשטרה בלתי סבירה שכן היא התבססה אך ורק על אירועי עבר והנחות לא מבוססות ולא על ראיות קונקרטיות. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת העותרים והורה למשטרה לאפשר את קיום ההפגנה, אולי תוך שינוי תוואי, אך לא איסור מוחלט. פסק דין זה הדגיש את חשיבות השמירה על חירויות האזרח תוך שמירה על ביטחון הציבור, וקבע כי יש להצדיק את ההגבלות באיומים ממשיים ומיידיים ולא בסכנות ספקולטיביות.