בש"פ 8914/15

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בעתירה לחשיפת ראיות חסויות בתיק פלילי נגד העותר. הראיה הנדונה נוגעת לביטחון המדינה, ועל כן נופלת תחת סעיף 44(א) לפקודת הראיות, הקובע כי אין צורך להציגה של ראיה כזו בבית המשפט לשם הגנה על ביטחון המדינה. השופט מסכם את הכלל המעדיף גילוי ראיות כדי להבטיח אמת וצדק, אך גם מכיר בחריגים שנקבעו בפסקי דין קודמים, המאפשרים אי גילוי ראיות חסויות. פסק הדין קובע הליך דו-שלבי להכרעה בגילוי ראיות כאלה. השלב הראשון כרוך בקביעה האם החומר החסוי אכן חוסה תחת תעודת החיסיון, ואם כן, השלב השני כרוך בהערכת חשיבותה המשפטית של ראיה זו להגנתו של העותר. במקרה זה, השופט מחליט כי יש לדחות את העתירה ללא בחינה מפורטת של היתרונות והנזקים הספציפיים של גילוי הראיות. הנימוקים להחלטה זו הם כדלקמן: ראשית, טענת העותר כי יש לחשוף חומר חסוי הנוגע למצוקתו הנפשית מופרכת על ידי הודאתו שלו עצמו בעבירות ביטחוניות. שנית, הבקשה לקבלת רשימת חומרי חקירה חסויים לתמיכה בטענה לאכיפה בררנית נדחית, שכן השופט סבור כי חשיפת הרשימה עלולה לפגוע באינטרס הציבורי ובביטחון המדינה, והעותר יכול לקבל את המידע הדרוש ממקורות אחרים שאינם חסויים. שלישית, השופט דוחה את הבקשה לחשיפת כל חומר הקשור לשיחה ספציפית, וקובע כי הוא עלול לפגוע בביטחון המדינה ויש לו ערך מוגבל להגנתו של העותר. לבסוף, הטיעון הרביעי בדבר ההצדקה לאישום בכתב האישום המקורי מתייתר מאחר שאישום זה בוטל בכתב האישום המתוקן. בהתחשב בנקודות אלה, השופט קובע כי העתירה, במתכונתה הנוכחית, נדחית.