בד"א 55/16

תקציר

עו"ד (המשיב) נטל מלקוחו בשנת 2011 20,535 ₪ בנאמנות לצורך תשלום היטל השבחה במסגרת עסקת מכר בה טיפל עבור הלקוח. במקום זאת, עורך הדין הפקיד את הכספים בחשבונו של בנו ולא שילם את ההיטל. הזנחה זו נמשכה עד שנת 2013 לאחר שהלקוח הגיש תלונה נגד עורך הדין לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה, בטענה להחזקת כספים שלא כדין. המשיב סיפק נימוקים לכך שלא החזיר את הכסף או השתמש בו לתכליתו, לרבות טענה כי הוא ניתן לבנו כדי למנוע מאשתו גישה אליו במהלך הסכסוך ביניהם. בתוך כך, למשיב הרשעות קודמות בלשכת עורכי הדין, לרבות אחת ביולי 2011 בגין עבירה שאינה קשורה, שתוצאתה שנתיים מאסר על תנאי. התעוררה השאלה המשפטית האם העבירה הנוכחית נופלת בגדר הזמן של אותה השעיה. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירה נפרדת ולא הפעילה את ההשעיה הקודמת מאחר שהעבירה הנוכחית החלה לפני מתן גזר הדין הקודם. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על כך, וטענה כי מדובר ב"עבירה מתמשכת" שנמשכה מעבר למועד גזר הדין של העבירה הקודמת. בית המשפט הדגיש כי למשיב הייתה הזדמנות לתקן את מחדלו מדי יום, אך לא עשה כן. עבירה זו, המאופיינת כהפרת אמונים כלפי הלקוח, נחשבה לעבירה נמשכת שהסתיימה רק עם מילוי חובת האמונים. לפיכך, דחה בית המשפט לערעורים את הערעור ואכף את עונש ההשעיה הקודם, תוך הטלת 12 חודשי השעיה נוספים, שתוצאתם בסך הכל 36 חודשי השעיה בפועל. בית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא בנוגע ליתר חלקי העונש בעניין הוצאות, מאסר על תנאי ופיצויים. פסק הדין מחזק את הרעיון כי עורכי דין חייבים לתעדף את האינטרסים של לקוחותיהם ולשמור על סטנדרטים אתיים.