ע"ו 41652-03-12

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק נפגעי רדיפות הנאצים. המערער, יהודי ניצול רדיפות הנאצים מלוב, הגיש במקור תביעה למשיב, הרשות לזכויות ניצולי השואה, בשנת 2001, אשר נדחתה בשנת 2002. הדחייה התבססה על עמדת המשיב כי בריחתם של יהודים לובים מבתיהם נבעה מחשש להפצצות ולא מרדיפות גרמניות. עם זאת, בשל טעות פרוצדורלית מצד המשיב, ההחלטה לא נמסרה למערערת בדואר רשום, כנדרש בחוק. בשנת 2010 הגיש המערער ערעור לוועדת הערר, בעקבות פסק דין רלוונטי במקרה דומה (יוליה טייר נ' הרשות המוסמכת). הוועדה קיבלה את עדותו של המערער והכירה ברדיפתו תחת "כלל הפחד". עם זאת, בשל השיהוי המשמעותי בהגשת הערר, קבעה הוועדה את מועד הזכאות להטבות ליום 1.1.2008, בהתבסס על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון (ליליה אינסלר נ' הרשות המוסמכת). המערער חלק על הרטרוספקטיבה החלקית של זכאותו וטען למועד מוקדם יותר, דהיינו מועד תביעתו המקורית בשנת 2001. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לערעורים, בחן לעומק את סוגיית קביעת מועד הזכאות. היא שקלה גורמים כגון החובה לפרש את החוק לטובה עבור המערערת, טיבם של חוקים חברתיים, עוולות העבר ו"חסכונותיה" של המדינה על ההטבות. עם זאת, בית המשפט לקח בחשבון גם את השיהוי הניכר בהגשת הערעור, את מגמת ההתרחבות בזכאות ואת הצורך לאזן בין האינטרס להקיף נפגעים רבים יותר מבלי להעמיס על הקופה הציבורית. בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר, הכיר בדיעבד החלקי של זכאותו של המערער וקבע את תחילת ההטבות החל מיום 1.1.2008. תוך הבעת אהדה לעניינו של המערער, הדגיש בית המשפט כי השיהוי בהגשת הערר השפיע על ההחלטה וכי אין עילה להתערב בקביעת הוועדה. הערעור נדחה, ופסק הדין היה אמור להימסר לשני הצדדים.