ת"א 12152-05-18

תקציר

התובעים והנתבעים התקשרו בהסכם שיתוף בדבר ניצול זכויות בנייה בבניין שבבעלותם המשותפת. שני הצדדים טעו במשותף בהנחה כי ניצול זכויות הבנייה לגובה הבניין תוך שמירה על שלמות מחסני התובעים, או בניית חדשים, אפשרי. אי הבנה זו הביאה לכך שהתובעים עתרו לביטול הסכם השיתוף ולסעד הצהרתי בדבר זכויותיהם בבניין, והנתבעים טענו מנגד לחייב את הסכמת התובעים לבקשה להיתר בניה. השופטת דחתה הן את התביעה והן את התביעה שכנגד, וקבעה כי למרות שהייתה טעות משותפת לגבי תנאי ההסכם, לא יהיה זה רק לבטל את החוזה בדיעבד. השופטת הדגישה כי תום הלב של הצדדים והיעדר הוכחת התנהגות מטעה גברו על הטעות. יתר על כן, השופטת טענה כי לא ניתן לפגוע בזכויות הקנייניות של התובעים בבניין, ובית המשפט אינו יכול לחייב אותם לקבל פיצוי בגין ויתור על זכויות אלה, במיוחד לאור העובדה שתוכנית התביעה שכנגד הנוכחית לא הצליחה להראות כיצד היא גרמה נזק מינימלי למחסני התובעים בהשוואה להסכם המקורי. עוד ציינה השופטת כי תכליתו של הסכם השיתוף – מקסום זכויות הבנייה – אינה מוחלטת ואין בה כדי לשלול את זכויות התובעים בבניין. השופטת הכירה במצב המורכב אך הדגישה כי ההסכמות בין הצדדים אינן מספיקות לפתרון הסכסוך שנוצר. הצדדים נדרשו לחזור לשולחן המשא ומתן ולמצוא פתרון שיאזן בין הצרכים האישיים והמשותפים שלהם. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאותיו.