ת"א 43990-01-20

תקציר

התיק נסוב סביב עסקת נדל"ן, בה ביקשו התובעים לרכוש דירה מהמוכרים, שהיו זוג במצוקה. האישה נותרה לטפל בארבעת ילדיה הקטנים לאחר שבעלה נכלא ל-13 שנים בעקבות הרשעה פלילית. התובעים, בהיותם בתה וחתנה של האישה, ביקשו לסייע למוכרים בכך שרכשו את דירתם ודאגו שיוכלו להמשיך ולהתגורר בה. הסכם המכר בוצע כדין ודווח לרשויות המס. עם זאת, הנתבע, המרכז לגביית קנסות, טען כי מדובר בעסקה פיקטיבית, שמטרתה להבריח את נכסי החייב (הבעל) מנושיו, ובפרט מהמרכז. לטענתם, מדובר בחוזה למראית עין בלבד, וביקשו מבית המשפט להכיר בשעבוד זכויותיו של החייב בדירה, שנרשם מאוחר יותר מהערת האזהרה של התובע. על הנתבע הוטל נטל ההוכחה. בית המשפט בחן את נסיבות העסקה ומצא כי מניעי התובעים והמוכרים היו אמיתיים. המוכרים נזקקו למזומנים כדי לפרוע לנושים הפרטיים ולהקל על הלחץ הכלכלי שלהם, דבר שנתמך באופן אמין בעדותם. בית המשפט קיבל את הסברם של התובעים לאופן התשלום, שהיה ברובו במזומן, שיוחס לצורך של המוכרים בנזילות ולאופי חובם. למרות שהיו אי התאמות מסוימות ותיעוד חלקי לגבי התשלומים, בית המשפט מצא אותם מובנים בהתחשב בקשר המשפחתי ובמצוקת המוכרים. ככלל, הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוגבר, וטענתם בדבר עסקה מדומה לא הוכחה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכם המכר משקף עסקה של ממש, ולכן הערת האזהרה של התובעים קיבלה קדימות על פני השעבוד שנרשם מאוחר יותר של הנתבע. לפיכך, הורה בית המשפט על מחיקת השעבוד של הנתבעת ופסק לתובעים 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות.