ת"א 2011/05

תקציר

התובעת, יצרנית נעליים טייוואנית, תובעת את הנתבעים בגין אי תשלום מלוא התמורה עבור הנעליים שסופקו להם. הנתבעים טוענים כי הם פטורים מתשלום התמורה בשל עיכובים משמעותיים באספקה ופגמים בטובין, אשר גרמו להם הפסדים כלכליים ניכרים. התובעת הגישה תצהיר מנהלה, ואילו הנתבעים הגישו מספר תצהירים. התובע טען כי הנתבעים חייבים להם 2,700,000 ₪, אך לא שילמו דבר. הנתבעים טענו כי שילמו חלק מהסכום ויש לפטור אותם מהיתרה בשל אי עמידתה של התובעת בלוחות הזמנים ופגמים משמעותיים בטובין שסופקו. הצדדים חלקו על תנאי ההסכם ביניהם, כאשר התובעת טענה כי היו הסכמים קודמים בעל פה והנתבעים טענו כי ההסכם הכתוב מיום 7.3.05 היה ההסכם התקף היחיד. בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה את קיומם של הסכמים קודמים בעל פה וכי ההסכם בכתב תקף. עם זאת, טענת הנתבעים להטעיה בחתימת ההסכם לא הוכחה. באשר למחלוקת המחירים, אימץ בית המשפט את גרסת הנתבעים בשל אי עמידתה של התובעת בנטל השכנוע. נמצא כי ברוב הנעליים שסופקו היו פגמים, ורק כ-36% עמדו בתקנים הנדרשים. בהתאם להסכם מרץ, התובעת הייתה אחראית לאיכות המוצר ותשלום התמורה היה שזור בה. מאחר שהתובעת לא דאגה לאיכות, ניתן היה לקזז את חובת התשלום של הנתבעים. אלא שהנתבעים לא הצליחו להוכיח די הצורך את מרבית נזקיהם הנטענים, למעט הוצאות תיקון בסך 45,000 ₪. לאחר חישוב יחסי נמצאה יתרת התמורה בסך 263,094 שקל. בית המשפט דחה את התביעה נגד הנתבע היחיד, שכן אחריות אישית או "הרמת מסך" לא היו מוצדקות. בסופו של דבר חויבה החברה הנתבעת לשלם סך של 263,094 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד התביעה ועד התשלום בפועל. כל צד היה אחראי לעלויות שלו.