ת"א 14869-10-14

תקציר

התיק סובב סביב דייר מוגן שעבר מדירתו לבית אבות מסיבות בריאותיות ולאחר מכן נפטר, מה שהוביל לסכסוך על השכירות בדירה. ילדיו של המנוח, הנתבעים, טענו כי אביהם לא נטש את הדירה וכי הם ניסו לשלם דמי שכירות אך סורבו על ידי התובעים, שהם אחיו של המנוח. השופטת מצאה את עדויות הנתבעים סבירות, קוהרנטיות ומהימנות, בעוד שעדותו של התובע לא הייתה עקבית וחסרת ידע אישי על האירועים. עוד ציינה השופטת כי הימנעותם של התובעים מזימון עד מפתח, שיכול היה לסתור את טענות הנתבעים, פעלה לרעתם. נקבע כי המנוח לא היה שוכר מקורי שכן לא חתם על הסכם השכירות המוגן, ועם פטירתו הועברו זכויותיו לאשתו, מה שהופך אותה לדייר נגזר. השופטת הסכימה עם טענת הנתבעים כי הם דיירים נדחים כהגדרתם בסעיף 27(1) לחוק הרלוונטי, הקובע כי אם דייר נגזר נפטר, האדם שממשיך להתגורר בדירה ואין לו מגורים אחרים יכול להפוך לדייר. הנתבעים עמדו בכל התנאים, לרבות מגורים עם הדייר המקורי לפחות חצי שנה לפני מותו, והמשיכו להתגורר בדירה. יתרה מכך, השופט קבע כי המנוח לא נטש את הדירה מאחר ומעברו לבית האבות נבע מאילוצים בריאותיים ולא מבחירה אישית. תביעתם של התובעים לפינוי והחזקה בדירה נדחתה, והם חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט, ובכך הכירו בזכותם של הנתבעים לדיירות מוגנת, בין אם המנוח נטש את הדירה ובין אם לאו.