ה"ט 4381-04-12

תקציר

המסגרת המשפטית הנוגעת לאיום בהטרדה מתוארת בפסק הדין, תוך התייחסות ספציפית לסעיפים 1 ו-2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. המבחן האובייקטיבי לקביעת הטרדה מאיימת מודגש, ומציין כי לא די בכך שאדם יחוש מאוים בלבד, אלא שבית המשפט יקבע באופן אובייקטיבי את סבירותו של איום כזה. יש לאזן בין זכויותיהם של הנפגע והן של המטריד לכאורה, כפי שהודגש בפסיקה קודמת. הנקודה המשמעותית הראשונה היא כי חברה בע"מ, המבקשת מס' 1, אינה יכולה להיות מוגנת מכוח חוק זה, שנועד להגן על האדם הטבעי. מסקנה זו מבוססת על לשונו הברורה של החוק, והשופט חולק על פרשנותם של המבקשים לפסיקה קודמת. הנקודה השנייה נוגעת למשמעות אי הופעתם של המבקשים 2, 6 ו-7, שלא נכחו בדיון ולא מסרו תצהירים. השופט קובע כי הימנעותם מהתייצבותם מפחיתה מאמינות טענותיהם בדבר תחושת איום, וכן פוגעת בזכותו הפרוצדורלית של המשיב להפריך את הטענות. תצהיר או הופעה בשימוע חיוניים כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מנסיבות המבקשים. לגופו של עניין, השופט קובע כי מעשיו של המשיב אינם מהווים הטרדה מאיימת. המבקשים לא הוכיחו כי מטרת המשיב הייתה להטריד אותם, ונראה כי מעשיו נועדו בעיקר לבקש הסברים על כספי הפנסיה שלו. השופטת מציינת כי התנהלות המבקשים עצמם היא שעוררה את האירועים המדוברים ומדגישה כי מענה פשוט לבקשות המשיב יכול היה למנוע את המצב. יתר על כן, השופט לא השתכנע כי קיים סיכון עתידי להתנכלות כלפי המבקשים. נכונותו של המשיב להימנע מיצירת קשר עם המבקשים מחזקת אף היא מסקנה זו. לפיכך, הבקשה לצו הגנה נדחית לגופה. לבסוף, נוכח התעקשותם של המבקשים לקיים דיון מלא למרות האפשרות לפשרה, מורה להם השופט לכסות את הוצאות המשיב בסך 4,000 ₪ + מע"מ. הבקשה נדחית על כל חלקיה, והמזכירות מופנית להודיע לצדדים על ההחלטה בדואר רשום.