עש"מ 2/67

תקציר

כך ניתן בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה. המערער, עובד ציבור, הורשע בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, שעניינן שחיתות וזיוף. הוא נידון לפיטורים מיידיים עם שליש משכרו כפיצויים, פסילה של שבע שנים משירות המדינה וחילוט קצבת הפרישה או המענק שלו. המערער טען כי יש לבטל את ההרשעה משום שהיא התבססה על הסכמה שלא מומשה לעונש קל יותר. עם זאת, בית המשפט העליון דחה טענה זו, והדגיש כי בית הדין המשמעתי אינו מחויב להסכמים כאלה וכי המערער לא הוכיח את חפותו. באשר לעונש, סירב בית המשפט להתערב בשיקול דעתו של בית הדין, במיוחד לאור חומרת העבירות, שכללו קבלת תשלומים וזיוף. בית הדין ציין את הצורך באמצעי משמעת מידתיים כדי להרתיע מפני שחיתות. למרות שבית הדין חרג מהעונש שדרש נציג המשרד, הוא סיפק הצדקה מספקת, והשיקולים שעמדו מאחורי החלטתו היו סבירים. חוק החנינה לא היה ישים במקרה זה. לפיכך, הערעור נדחה במלואו.