ערר 9010-10-22

תקציר

בס"ד **ניתוח משפטי מקיף – שיערוך פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ותיקון חוק פסיקת ריבית** **מבוא** ההחלטה דנן עוסקת בסוגיה מהותית הנוגעת למועד שיערוך פיצויים המשולמים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), וזאת לאור שינויים אחרונים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"). ההחלטה מתייחסת לשתי עמדות מנוגדות של הצדדים – העוררים, שסברו כי יש לשערך את הפיצויים ממועד אישור התכנית הפוגעת, והוועדה המקומית, שסברה כי יש לעשות כן ממועד הגשת התביעה. **המסגרת הנורמטיבית וההלכה הפסוקה** 1. **סעיף 197 לחוק התכנון והבניה:** הסעיף קובע זכות לפיצויים לבעלי זכויות במקרקעין שנפגעו מתכנית בניין עיר. סעיף 197(ב) קובע כי הפיצוי ישולם תוך 90 יום ממועד ההחלטה בתביעה, ובהיעדר תשלום במועד – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 2. **חוק פסיקת ריבית והצמדה:** * **התיקון לחוק (תיקון מס' 9, התשפ"ב-2022):** זהו הלב של הדיון המשפטי. לפני התיקון, סעיפים 2, 3 ו-5(א) העניקו לרשות השיפוטית שיקול דעת רחב לקבוע את תקופת הריבית וההצמדה, לרבות החל מיום היווצרות עילת התביעה. * **לאחר התיקון:** בוטל סעיף 3, תוקן סעיף 2 ושונה סעיף 5. **החידוש העיקרי הוא קביעת "ברירת מחדל" לפיה תקופת הריבית וההצמדה תהיה מיום הגשת התביעה ועד מועד הפירעון.** עם זאת, **נשמרה לרשות השיפוטית הסמכות לקבוע מועד אחר, שלא יהיה מוקדם מיום היווצרות עילת התביעה.** 3. **הפסיקה טרם התיקון:** ועדות ערר ובתי המשפט עסקו לא אחת בשאלת מועד השיערוך. נקבע כי שיקול הדעת אינו טכני בלבד, ויש לאזן בין זכותו של הנפגע להשבה מלאה של נזקיו לבין האינטרס הציבורי למנוע הטלת נטל בלתי סביר על הקופה הציבורית, במיוחד במקרים של עיכוב ניכר בהגשת התביעה. הובעו דעות שונות, כאשר חלק מהפסיקות נטו לשערך ממועד אישור התכנית, בהיותו מועד היווצרות העילה (ראו למשל עניין החברה לאיתור, עניין ישראלי דליה, עניין אביבה קיין, עניין קיבוץ גן שמואל, עניין אנעם קרמאן). 4. **הפסיקה לאחר התיקון:** * **עניין בן משה:** החלטה מכוננת זו, אשר נדונה בהרחבה בהחלטה דנן, קבעה כי בעקבות התיקון, **ברירת המחדל היא שיערוך מיום הגשת התביעה.** הוועדה נימקה זאת בכך שתכלית התיקון הייתה לקבוע את יום הגשת התביעה כמועד ברירת המחדל לשערוך. * **סמכות שקול דעת:** גם לאחר התיקון, נשמר שיקול הדעת השיפוטי. סעיף 2(א)(ב) לחוק פסיקת ריבית, בנוסחו המתוקן, מפורש כמאפשר לרשות השיפוטית לקבוע מועד מוקדם יותר (שאינו קודם ליום היווצרות העילה) אם קיימות נסיבות מיוחדות. * **התנהגות הצדדים:** הפסיקה מדגישה כי התנהלות התובע (או העורר) עשויה להצדיק סטייה מברירת המחדל. מקרים של רשלנות, עיכוב בלתי מוצדק בהגשת התביעה או ניהולה, או תרומה משמעותית להתארכות ההליכים, עשויים להוביל להפחתת שיעור הריבית או קיצור תקופתה (ראו עניין הפטריארכיה היוונית, עניין בר"מ פסט, עניין ג'ורג' רופלה דקואר). **ניתוח יישום הדין לעובדות המקרה** 1. **החידוש המרכזי – שינוי ברירת המחדל:** ההחלטה הדנן מדגישה את משמעותו של תיקון מס' 9 לחוק פסיקת ריבית. קביעת מועד הגשת התביעה כברירת מחדל לשיערוך מהווה שינוי מהותי מן ההלכה שרווחה בעבר, אשר לעיתים נטתה לשערך ממועד אישור התכנית. ההחלטה מאמצת באופן מלא את הפרשנות שניתנה לכך בעניין בן משה. 2. **שיקול הדעת של הרשות השיפוטית:** על אף קביעת ברירת המחדל, ההחלטה מכירה בכך שהסמכות להחליט אחרת עדיין נתונה לוועדת הערר. הסמכות האמורה נבחנת על רקע התנהלות הצדדים. 3. **ניתוח התנהלות העוררים:** * **הגשת התביעה:** התכנית הפוגעת אושרה ב-13.12.2017, והתביעה הוגשה ב-10.12.2020. מדובר בתקופה הקרובה מאוד לתום תקופת ההתיישנות (3 שנים). ההחלטה מציינת כי העובדה שהעוררים בחרו שלא לממש את זכותם בסמוך לפגיעה, ללא הסבר לכך, מלמדת על שיקול דעתם. * **התנהלות במהלך ההליכים:** העוררים טענו כי הוועדה המקומית עיכבה את הדיון בתביעה. מנגד, הוועדה טענה כי ההתארכות נבעה מעתירה מנהלית שהגישו העוררים. ההחלטה מקבלת את טענת הוועדה, וקובעת כי עיכוב ההליכים עקב העתירה אינו משפיע על זכאותם להצמדה וריבית בגין התקופה שחלפה מהגשת התביעה. * **התייחסות למועד תחולת התיקון:** העוררים טענו כי אילו היתה התביעה מטופלת באופן מיידי, הם היו זוכים לשיערוך לפי החוק הישן (החל ממועד היווצרות העילה). ההחלטה דוחה טענה זו, ומסבירה כי מועד תחולת התיקון לחוק היה ידוע וצפוי, וההליכים התארכו בשל פעולותיהם של העוררים, ולא בשל עיכוב פסול של הוועדה. 4. **התייחסות לטענת העוררים לגבי "הקפאת התביעה" (בהקשר לעניין בן משה):** בעניין בן משה, נקבע כי אין הצדקה לסטות מברירת המחדל (שיערוך מיום הגשת התביעה), מאחר שהעיכוב בהגשת התביעה לא נבע ממחדל של הוועדה המקומית. בהחלטה דנן, הוועדה מוצאת כי אף שהעוררים הגישו את תביעתם סמוך לתום תקופת ההתיישנות, נסיבות אלו אינן מצדיקות סטייה מברירת המחדל. 5. **הכרעה לגבי שיערוך:** לאור האמור, הוועדה מאמצת את קביעת ועדת הערר בעניין בן משה, וקובעת כי **ברירת המחדל היא שיערוך מיום הגשת התביעה.** בהתאם לכך, הפיצוי לעוררים יישא ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה (10.12.2020) ועד מועד התשלום בפועל. **סוגיות נוספות** 1. **מועד התשלום:** הצדדים הגיעו להסכמה על חלוקת תשלום הפיצויים: 6 מיליון ₪ ישולמו מיידית, והיתרה בינואר 2026. הסכמה זו מונעת דיון בסמכות הוועדה לדחות את מועד התשלום. 2. **הוצאות:** הוועדה המקומית תישא בהוצאות העוררים בסך 10,000 ₪. **החידושים המשפטיים העיקריים** 1. **קביעת ברירת מחדל חדשה:** התיקון לחוק פסיקת ריבית, כפי שפורש בפסיקה (ובפרט בעניין בן משה שאומץ בהחלטה זו), יצר שינוי מהותי בדיני השיערוך. כעת, ברירת המחדל היא שיערוך ממועד הגשת התביעה, ולא ממועד היווצרות העילה (אישור התכנית), כפי שהיה נהוג לעיתים בעבר. 2. **איזון בין האינטרסים:** ההחלטה ממשיכה לשמר את האיזון המורכב שבין זכות הקניין של הנפגע לבין האינטרס הציבורי. בעוד שהתיקון נועד לתת משנה תוקף למועד הגשת התביעה, הוא עדיין מותיר פתח להתערבות שיפוטית במקרים חריגים, בהם התנהלות הצדדים מצדיקה סטייה מברירת המחדל. 3. **השלכות על התנהלות הצדדים:** ההחלטה מדגישה את החשיבות של הגשת תביעות במועד וניהולן באופן יעיל. השתהות בלתי מוצדקת, גם אם במסגרת תקופת ההתיישנות, עשויה להשפיע על תנאי השיערוך. **סיכום** ההחלטה מחילה את הוראות חוק פסיקת ריבית, כפי שתוקן, וקובעת כי ברירת המחדל לשיערוך פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה היא ממועד הגשת התביעה. על אף שהדבר מהווה שינוי מהפסיקה שקדמה לתיקון, ההחלטה שומרת על סמכות הוועדה לסטות מברירת המחדל במקרים חריגים, וזאת בהתחשב בהתנהלות הצדדים. בענייננו, לא נמצאה הצדקה לסטות מברירת המחדל, ולפיכך הפיצויים ישוערכו ממועד הגשת התביעה. כמו כן, הוסדרו מועדי תשלום הפיצויים והוצאות ההליך בהתאם להסכמות הצדדים.