ש 57710-11-21

תקציר

מטרתו של חוק הגנת הדייר, שראשיתו בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הייתה לתת מענה למצוקת הדיור במלחמת העולם השנייה ולהגן על דיירים חסרי אמצעים לממן דיור. עם הזמן המציאות הכלכלית השתנתה, מה שהוביל את בתי המשפט לפרש את החוק בצמצום. בתי המשפט אף אימצו פרשנות מרחיבה לתקנות הגנת הדייר, לרבות תקנה 1(22), המעניקה פטור מתקרת השכירות המוגנת. בית המשפט דחה את טענות הנתבעת כי המקרה הנוכחי חריג וכי התובע אינו זכאי להיות "משכיר" לפי חוק הגנת הדייר. נמצא כי התובע, כמחליפו של עמידר בגביית דמי השכירות, הוא אכן "משכיר" כהגדרתו בחוק. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי יש לראות בבניית המבנים המושכרים תשלום דמי מפתח, שכן לא היו ראיות לבנייה כזו או להסכם בין הצדדים. באשר לטענת ההתעשרות שלא כדין, הסכים בית המשפט כי קבלת התביעה על ידי התובע תביא להתעשרות. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה כי התעשרות זו לא הייתה בהתאם לחוק או לחוזה, ולכן התביעה נדחתה. בית המשפט שקל גם את סוגיית השיהוי, וקבע כי תביעתה של התובעת לדמי שכירות ריאליים לא הועלתה באיחור בלתי סביר, והנתבעת לא הצליחה להוכיח כי השיהוי גרם לשינוי במצבה לרעה. עוד צוין כי הנתבעת נהנתה מזה שנים רבות מדמי שכירות מוגנים, והסתמכות על מצב זה להנצחת טעות תהיה בלתי צודקת. משכך, פסק בית המשפט לטובת התובעת, בקובעו כי חלות הוראות תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר, והורה לנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ?. לנתבעת ניתנה שהות להחליט האם להגיש דו"ח שמאות והתובע נעדר בעת מתן פסק הדין.