ד"נ 21/80

תקציר

במקרה זה, הסוגיה העיקרית סובבת סביב הסכסוך בין שני רוכשים, ורטהיימר ובנימיני, שכל אחד מהם טוען לזכויות באותה דירה. בתחילה נוצר מזכר הבנות בין המוכר לבין ורטהיימר, הקונה הראשון. עם זאת, בטרם ניתן היה לחתום על חוזה רשמי, התקשר המוכר בחוזה נוסף עם בנימיני, הרוכש השני, ששילם חלק ניכר מהמחיר המוסכם ללא ידיעת ההסכם הקודם. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי התזכיר אינו עומד בדרישות חוק המקרקעין, ודחתה את תביעתו של ורטהיימר. בערעור הכיר בית המשפט העליון בתוקפו של התזכיר אך דחה את ערעורו של ורטהיימר בקובעו כי אכיפתו תגרום עוול לבנימיני, שפעל בתום לב ומילא את התחייבויותיו החוזיות. השופט כהן והשופט בכור הדגישו את ההגנה על האינטרסים של הרוכש השני, נוכח דבקותו בהסכם וחוסר ידיעתו על העסקה הקודמת. למרות אופיו המשפטי המחייב של תזכיר ורטהיימר, בית המשפט העדיף את בנימיני, בנימוק ששוויון המצב והפגיעה הפוטנציאלית בבנימיני עולים על טענותיו של ורטהיימר. ההחלטה מדגישה את המורכבות של אכיפת חוזים במקרקעין, במיוחד כשמדובר ברוכשים בתום לב. המקרה מדגיש את האיזון העדין שעל בתי המשפט לערוך בין מתן עדיפות לחוזים ראשוניים לבין הבטחת הגינות בתוך טענות סותרות.