ת"מ 28342-03-13

תקציר

המבקש הגיש תביעה וביקש אישור להגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה, המועצה המקומית, כנגד אופן תשלום תשלומי החובה בפיגור. המבקש טען כי המשיב גבה שלא כדין ריבית מופרזת על פיגורים בתשלומים, בניגוד לחוק הרשויות המקומיות, והסתמך על חוות דעת של רואה חשבון לתמיכה בטענתו. המשיב הגיש הודעה על הפסקת הגבייה, החל מיום 1.1.2013, וטען כי יש לדחות את תביעת המבקש בשל חוסר תום הלב המופגן שלו והמאמץ המינימלי שהושקע בהליך. המבקש, מצדו, ביקש שכר טרחה ושכר טרחת עורך דין. בית המשפט שקל את טענות הצדדים וציין כי המשיב אכן חדל לגבות ריבית בשיטת "ריבית דריבית". היא נתנה משקל לטענת המבקש כי שיטת חישוב הריבית תוקנה בעקבות הגשת בקשתו, אך גם הכירה בכך שהמבקש לא שילם ארנונה מאז שנת 2009, בניגוד לטענותיו. לבית המשפט הייתה סמכות להורות על פיצוי כספי וסעדים אחרים, ואף שהכיר בתועלת הציבורית שבתיקון חישוב הריבית, מצא כי אין להפריז בתרומתו של המבקש. בית המשפט קיבל את חישוב המשיב בסכום חיוב היתר לשנים 2011-2012, שעמד על 44,380 ₪, אך שקל גם את ההשלכות העתידיות של חישוב הריבית המתוקן. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את הודעת הסיום של המשיב והורה על מחיקת תביעת המבקש ודחיית הבקשה לתביעה ייצוגית. היא פסקה למבקש גמול סמלי בסך 1,000 ₪, שינוכו מחובותיו למשיב. כן הורה בית המשפט למשיב לשאת בהוצאות חוות דעתו של רואה החשבון, שלא יעלו על 3,500 ₪, ולשלם למבקש שכר טרחת עורך דינו בסך 15,000 ₪. שני התשלומים היו אמורים להתבצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת יישאו המשיב בחיובי ריבית נוספים. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 30.6.2013.