ס"ע 53237-05-15

תקציר

התובע, עובד, תבע את הנתבעים בגין זכויות עבודה שלא שולמו. הנתבעת הראשונה היא החברה שהעסיקה את התובע כמנקה. הנתבעת השנייה היא העירייה בה עבד התובע במקום. התובע טען כי הנתבע השני היה גם מעסיקו המשותף, דבר שהעירייה הכחישה. בית המשפט קבע כי העירייה לא הייתה מעסיקה משותפת של התובעת. עצם העובדה שהתובעת עבדה בשטח העירייה לא הספיקה כדי לבסס יחסי מעביד משותפים. בית המשפט בחן גם האם העירייה, כגורם מזמין שירות, חבה כלפי התובע מכוח החוק להגברת אכיפת דיני העבודה. העירייה שכרה חברה חיצונית לשירותי ניקיון, שבתורה העבירה את העבודה בקבלנות משנה לנתבעת הראשונה. בית המשפט מצא כי לעירייה לא היה קשר ישיר עם הנתבע הראשון וכי התובע לא הביא ראיות מספיקות לביסוס אחריותה של העירייה על פי החוק להגברת האכיפה. לפיכך, התביעה נגד העירייה נדחתה. אשר לתביעה נגד הנתבעת הראשונה, מצא בית המשפט כי תלושי השכר שמסרה החברה לא היו פיקטיביים ושיקפו את שעות העבודה בפועל של התובעת. עם זאת, החברה חויבה לשלם לתובע 3,197 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה, 1,122 ש"ח בגין דמי הבראה, 5,846 ש"ח בגין הפרשות לפנסיה חלופיות (חלק מעביד), 4,727 ש"ח בגין החזר חלקו של העובד בהפרשות לפנסיה, 1,610 ש"ח בגין הפרשות לקרן השתלמות (חלק המעסיק והחזר ניכויי עובד), 1,298 ש"ח בגין החזר ניכויים שלא כדין. 1,000 ₪ כפיצוי בגין אי הודעה לעובד על תנאי העסקתו, ו-6,868 ₪ כפיצויי פיטורים. בנוסף, חויב הנתבע הראשון לשלם לתובע הוצאות בסך 6,500 ₪. הנתבע הראשון היה אמור לשלם סכומים אלה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, כולל הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.2015. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע השני, בסך 4,000 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.