תלה"מ 23952-08-19

תקציר

התובעת והנתבע נישאו בשנת 1987 ובמהלך נישואיהם רכש הנתבע זכויות בבית במושב. בשנת 1996 הגיש התובע תביעה נגד הנתבע אשר הביאה להסכם שהגדיל את חלוקת הרכוש בין השניים. עם זאת, הנישואין נותרו מתוחים ובשנת 2019 הגישה התובעת תביעת גירושין וחלוקת רכוש. התובעת טענה כי פסק הדין משנת 1996 אינו מהווה מעשה של בית המשפט ולכן יש לאפשר לה להגיש תביעת רכוש נוספת. בית הדין הסכים עם התובעת בנקודה זו ועבר לדון בתאריך פירוק הנישואין אשר יקבע את שווי הנכסים שיחולקו. בית המשפט החליט ביום 1.8.18 כמועד הקרע. לאחר מכן, נדונה השאלה האם הבית היה בבעלות משותפת או שיש לכלול אותו במסת הנכסים לאיזון. בית המשפט קבע כי בעוד הנתבע הכניס את הבית לנישואין כנכס אישי שלו, הזכות בבית השתנתה באופן מהותי במהלך הנישואין עקב הליך השתייכות שהעניק לו זכויות רכושיות מלאות. עוד מצא בית המשפט כי חלק מהכספים ששימשו להליך השיוך היו מנכסים משותפים. לפיכך, הבית היה אמור להיכלל בנכסים לצורך איזון, אך מאחר שלא הייתה כוונה ברורה לחלוק את הבית, לא היו לתובע זכויות קנייניות בו. תחת זאת, הייתה לתובעת זכות חייבת למחצית משוויה נכון למועד הקרע. לבסוף, הורה בית המשפט על פירוק השותפות בדירה שבבעלות בני הזוג בירושלים ופסק כי יש למכור אותה ולחלק את התמורה שווה בשווה בין הצדדים. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת הוצאות מופחתות בסך 10,000 ₪ בשל התעלמותה מהוראות בית המשפט.