ת"א 52399-02-20

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לדחות את טענת התובע בדבר הזכויות בנכס מסוים שנמכר לאביו המנוח בשנת 1988 מחמת התיישנות. התביעה נוגעת לזכויות במקרקעין לא מוסדרים, שתקופת ההתיישנות שלהם היא 15 שנה, כלומר התיישנה עם הגשת התביעה בשנת 2020. התובעת טענה להארכות שונות של תקופת ההתיישנות, אך בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענות אלה. יתר על כן, ההליך הגשים את תכליות חוק ההתיישנות, כגון שמירת ראיות ועיסוק בעניינים שוטפים, והליקוי הראייתי עקב חלוף הזמן תמך בדחייה זו. מעבר לתקופת ההתיישנות, בית המשפט הכריע גם לגופה של התביעה ומצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. הסכם המכר לא פירט את שיעור הזכויות שנרכשו, והתובע לא הציג ראיות מספיקות לביסוס טענתו כי אביו רכש 1/8 מהזכויות במקרקעין. בנוסף, טענות התובעת בדבר שטחים זהים של הדירות וטעות רישום בהעברת הזכויות לא נתמכו בראיות. חלקה השני של התביעה, שהתבסס על משא ומתן להסכם פשרה, נדחה אף הוא מאחר שהמשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם מחייב, והסכם הפשרה עצמו לא היה קביל כראיה. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.