ת"א 35709-04-18

תקציר

השופטת דחתה את תביעת התובע נגד הנתבעים בנוגע לבנייה על הרכוש המשותף שלהם מכמה טעמים. ראשית, טענת התובעת כי הסכם החלוקה - עליו הסכימו הצדדים בעבר - אינו ישים, נתפסה כהרחבה של חזית אסורה וסטייה מוחלטת מעילת התביעה המקורית. לפיכך, תביעה זו נדחתה מטעמים פרוצדורליים. לגופו של עניין, קבעה השופטת כי הסכם החלוקה תקף, מחייב וחל על שני הצדדים, למרות ניסיונה של התובעת לבטלו עקב שינוי הבעלות. שנית, השופט קבע כי דרישת קו הגבול של 3 מטרים בתכנית המתאר חלה על גבולותיו החיצוניים של תא השטח ולא בתוכו, והתובעים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. בנוסף, התנהלות התובעים בהנחת מכולה משלהם בצמוד לקיר הבטון מבלי לשמור על מרחק סתרה את טענתם והצביעה על חוסר תום לב. שלישית, השופט קבע כי המבנה שהקימו הנתבעים אינו טעון היתר בניה, שכן הוא נופל תחת הקטגוריה של סככות צל הפטורות מהיתרים. התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח אחרת. יתר על כן, השופט מצא כי התובע לא הוכיח כיצד הבנייה פגעה בזכויות הבנייה שלו, מה גם ששני הצדדים הסכימו בעבר לכבד זה את זכויות הבנייה של זה בחלקות החלקה שלהם. השופטת דחתה גם שתי טענות נוספות שהעלה התובע בדבר נזק לכבל חשמל וחסימת שדה ראייה, שכן הן לא הוכחו. בעקבות זאת הורתה השופטת לתובע לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם המשפטיות ושכר טרחת עורך דין, בסך 27,612 שקל, שישולמו בתוך 30 יום.